אחד הדברים האהובים עליי בבתי מלון בחו"ל הוא זפזופ אינסופי בין ערוצי טלוויזיה מקומיים בשפות זרות, ובהייה ביקום מקביל של חדשות שנוגעות/ לא נוגעות לי. הפעם האחרונה שחוויתי זפזופ מושלם חסר טעם כזה היתה בברצלונה לפני חצי שנה ומאז אני מסתפקת בזפזופים בטלוויזיה החדשה שקבלתי ליום ההולדת. פה ושם אם יוצא לי להגיע לאיזה בית מלון ישראלי, אני מעדיפה להיתקע על CNN ויורוספורט. קצת להיות בלי ולהרגיש עם. או משהו כזה. העיקר שתהיה אנגלית ברקע, יין ומזגן על 17 מעלות, עם כל השאר נסתדר.
המהפכה לא תשודר בטלוויזיה
באחד הזפזופים היותר מוזרים שהיו לי בסוף השבוע האחרון נתקלתי בידיעה על יוזמה חדשה של נשים ברחבי ארה"ב. הן מכנות את עצמן "מלאכיות היין" ובעצם מנסות לעשות מצברוח ולהעביר בכייף את זמנם של האנשים שנמצאים בבידוד חלקי או מלא בכך שהן מניחות בקבוק יין מאחורי דלתות השכנים עם ברכה קטנה. למיטב הבנתי לא מדובר ביוזמה מסחרית של חברה מסוימת אלא ביוזמה פרטית חברתית שתפסה שוונג ומן הסתם כמובן שקפצו עליה שיתופי פעולה. כך או כך, על כל הקריפיות בדבר של לקבל דברים מאנשים זרים ב 2020 בעידן בו אדם לאדם זאב, זה עדיין נחמד שמסתובבות פיות יין בקוסמוס.
זה לא בשמיים
זו יכולה להיות יוזמה שתלך יופי גם בישראל. המרחקים קטנים יותר, חצי מדינה בבידוד, בקבוקי האלכוהול חזרו להיות מפוזרים ברחובות בעמדות האיסוף - למרות שעדיין יש לנו עוד הרבה מה לשפר בתרבות שתיית היין שלנו - ודווקא בימים אלה היקבים הישראלים הגדולים ובוודאי גם הקטנים שבין כה נשענים גם בתקופות טובות יחסית על כרעי תרנגולת, יכולים אולי להרוויח קצת מהמצב.
ימי קדמא
השבוע חזרתי אל אחד היינות החביבים עליי, שמיוצר ביקב מיוחד במינו, יקב קדמא. לפני כמה חודשים בטיול אקראי באזור עוטף הרי ירושלים, הגעתי במקרה לכפר אוריה במטרה לעשות עצירת התרעננות, אלא שאז גיליתי שזה יהיה פספוס גדול לא לשבת שם במרפסת ולשתות. שם גיליתי את הפרנץ' קולומברד הרענן שלהם שכמעט פספסתי רק כי עמדתי לפסול אותו מכיוון שהוא "חצי יבש". אני אישה של יבשים ועדיין התעקשותו של המלצר היתה ממש במקומה, זזתי מאזור הנוחות של השרדונה והפעם זה הצליח, ואז הבנתי שבדיוק כמו בדייטים, עדיף לא לפסול אוטומטית על רשימת מכולת. והנה תובנה של שיכורות: אנשים וגם יינות, הם הרבה יותר מורכבים מההגדרות שלהם.