היאכטה הווירטואלית שלנו ממשיכה בסיבובה בין ארצות הים התיכון, בחיפוש אחר המשקאות שיסייעו לנו לברוח קצת מהמציאות. התחלנו את ה"טור" בדרכנו צפונה ללבנון, שם פגשנו את ערק זחלאווי הנודע, המשכנו עם הרוח לקפריסין, לפגישה עם המשקה הלאומי, זיווניה, והיום אנחנו מפליגים לעבר חופי טורקיה לבדוק מה מצב המשקה האניסי הלאומי, ראקי. וכהרגלנו, המפרשים מורמים, הסקיפר, שכבר מכיר היטב את חשקינו, הכין מלאי ענק של קוביות קרח במקפיא הקטן, כוסות מתאימות מחכות על השולחן בקבינת היאכטה הקטנה, ואו טו טו אנחנו מברכים לחיים בטורקית - "שרפה" (Serefe).
ראקי: המשקה הלאומי הטורקי
ראקי הוא המשקה האלכוהולי הלאומי, הנפוץ והמועדף בטורקיה לפחות 300 שנים. הטורקים לוגמים יותר מחמישים מיליון ליטרים של ראקי בשנה, יותר מאשר יין. למקור השם, בדיוק כמו מקור שמם של הערק והאוזו, יש כמה גרסאות. הראשונה טוענת כי השם הוא עיוות המילה עיראק, בה הומצא המשקה. השנייה גורסת כי המילה נגזרה מהמילה הערבית ערק (זיעה) המדמה במזקקה את טפטוף האדים על דפנות המתכת, שנראה כמו זיעה. השלישית, שנראה כי היא ההגיונית ביותר, מתייחסת לעובדה שהתזקיק עליו מבוסס המשקה הוא מענבי רזאקי (Razaki) ועיוות השם יצר את השם ראקי. אגב, בשנים האחרונות אין כבר הכרח בחוק להשתמש רק בענבי הרזאקי ואפשר לייצר ראקי בסגנונות שונים כל עוד שומרים על מהות המשקה וטעמו. שנים של תהפוכות
לאורך השנים המשקה עבר תהפוכות ושינויים. במחצית הראשונה של המאה ה-17 החלו לרוץ שמועות שמי שישתה טיפה אחת מהמשקה המשכר ייחשב לנצח כחוטא, מה שהפך את הראקי לפופולרי ביותר, כמו כל דבר אסור. מזקקות פיראטיות החלו לייצר ראקי בבתים שונים ברחבי איסטנבול, עד שהאיסור על שתיית הראקי הוסר והוא הפך למשקה הלאומי של טורקיה. במלחמת העולם הראשונה נוצר מחסור בענבים וחל איסור להשתמש בענבים לייצור אלכוהול. יצרני הראקי לא ויתרו וחיפשו פתרונות אחרים. הפתרון המקורי היה צימוקים, מכיוון שצימוקים הם ענבים מיובשים, והם לא נכללו באיסור הממשלתי. העיר איזמיר התמחתה בשנים אלה בכל הקשור לייצור ראקי מצימוקים. כשלא היו מספיק צימוקים השתמשו גם בדבלים (תאנים מיובשות) ובתותי עץ לייצור המשקה האהוב.
ראקי: איך עושים את זה
בתהליך הייצור, הראקי מתובל בעיקר בשמן אניס ובתבלינים בטעמי אניס כמו, ליקריץ, שומר, כוכבי אניס וכדו'. להבדיל מהאוזו, לא משתמשים י בתבלינים כמו אגוזים, קינמון וציפורן. וכמו בערק, בראקי אין שימוש בסוכר. לכן המשקה יורגש לעתים עם טעמי וניחוחות אניס דומיננטיים יותר מבני דודו הים תיכוניים.
את הענבים מזקקים בדודי אלמביק מסורתיים, לרוב בקיבולת של 5,000 ליטרים שמשמשים לזיקוק כפול או משולש, ולאחר מכן יש יצרנים שמגדילים לעשות ומיישנים את המשקה זמן קצר בחביות עץ כדי להוסיף עניין ו"לעגל" את טעמי האניס. התזקיק מגיע לרמה של 40 – 45 אחוזי אלכוהול. כיום, רוב מותגי הראקי מבוססים על שיכר ענבים, אך חלקם עדיין מיוצרים על בסיס צימוקים או תאנים. הטורקים מאוד קנאים למשקה הלאומי שלהם, וכך גם היוונים. בטורקיה לא יחזיקו אוזו בברים וביוון לא ימכרו ראקי, וכל אחד מהעמים טוען שהוא זה שייצר את המשקה שלו קודם. לא ברור מי קדם למי. מזכיר קצת את מריבות הוודקה בפולין וברוסיה או את ויכוחי הוויסקי באירלנד ובסקוטלנד?
ראקי: איך שותים את זה
את הראקי ניתן לשתות נקי אם רוצים להרגיש את הטעם האניסי החזק. רצוי שהמשקה יוגש קר או לפחות עם קוביות קרח. ניתן למהול את הראקי גם במיץ אשכוליות או תפוזים טריים, מעט מים קרים ועלי נענע או להכין ממנו קוקטיילים עם תוספות של משקאות קלים.
אפס ביחסי אנוש
לחובבי הבירה ולכל מי שפחות מחבב אניס יש לטורקים פתרון מצוין, בירת אפס פילזנר. אל תתבלבלו בינה לבין בירה בעלת 0 אחוזי אלכוהול. הבירה העניקה בזמנו את שמה לקבוצת הכדורסל הלאומית הטורקית והיא אחת מעשרת המותגים הפופולריים ביותר באירופה. היא מיוצרת על ידי חברת הבירה הגדולה ביותר בטורקיה, מבשלת אנאדולו אפס. השם אפס נבחר על ידי הציבור הטורקי, על שם העיר הקדומה אפסוס, שם קליט שהיה מוכר לכולם.
מדובר בבירת לאגר עדינה בסגנון הפילזנר הגרמני, שהחלה דרכה בשנת 1969. בירה בהירה וקלילה, עגולה ואפילו מעט קרמית, ומתאימה לקיץ הים תיכוני ככפפה ליד. מכילה 5% אלכוהול. כיף לשתות אותה סתם כמרעננת את הימים החמים או ללוות ארוחות כמו מנות אסיאתיות, מנות מזרח תיכוניות מתובלות או חריפות, על בסיס דגים, עוף וכדומה.