העלייה הרוסית הגדולה של 1991 הייתה אמורה להביא לנו את נובי גוד בסערה, אלא שהישראלים העדיפו לדבוק משום מה במסורת השעטנזית המוזרה המכונה "סילבסטר" ולהשאיר את החגיגות המסורתיות ליוצאי ברית המועצות בלבד, שחגגו משהו שנראה לנו, הצופים מהצד, כמו כריסטמס עם הרבה דג מלוח.
חגים של אחרים
אלא שבשנים האחרונות קרה דבר מקסים. הנובי גוד הפך להיות הערב המיינסטרימי של חגיגות השנה הלועזית החדשה בישראל. אולי זה הצורך או הרצון של רובנו לחזור לשורשים, אולי זה הרנסנס של המסעדות הרוסיות בארץ שגרמו לישראלים הצברים, שחלק מאבות אבותיהם הגיעו מרוסיה, להתחבר לקולינריה מופלאה וממסטלת שהולכת נפלא עם אלכוהול טוב והומור שלא רואה בעיניים. ואולי זו העובדה שאנחנו הישראלים אהבנו מאז ומעולם לאמץ חגים של אחרים וכל סיבה למסיבה שיש בה אלכוהול.
ריפוד מושחת
את הנובי גוד עצמו חוגגים בחיק המשפחה, נכון שיש שם עץ אשוח, אבל הקאלט העיקרי של הערב הוא המשדר המרכזי בטלוויזיה הרוסית שקצת דומה ל"סיבה למסיבה" בספיישל יום העצמאות, עם נאום מיוחד של פוטין. אלכוהול זורם שם כמו מים, אבל תכף אגע בזה אני מבטיחה. קודם כל צריך לרפד את הבטן במשהו מלוח, שומני, ורצוי עם הרבה מיונז, כדי שהגוף יקלוט היטב את כמויות האלכוהול. קוראים לזה שגעת קוראים לזה "זקוסקי" יעני, פתיחת שולחן של נשנושים עם נהרות של אלכוהול. מה בתפריט? בשרים, נקניקים, דגים מעושנים, דגים מלוחים, סלט תפוחי אדמה, לשון בקר מעושנת וכאמור, המון מיונז.
נקודת זקוסקי
לפני כמה ימים כדי לחוות את חווית הנובי גוד כהלכתה, התכנסנו כמה חברי מועצת הסנהדרינק בעליית הגג של ב"בית המשקאות של נפתלי", לסעודה אחרונה לפני הסגר שלנו וחזרה גנרלית לערב שחלקנו מתכננים לחגוג בחיק המשפחה המצומצמת השנה. נפתלי פינצ'בסקי בכבודו ובעצמו ישב בתחפושת של סנטה קלאוס בראש השולחן וציפי, הרוח החיה מאחורי האיש והמקום, פתחו לנו זקוסקי כמו שצריך כי הטעימות היו רבות ובכל זאת באמצע יום עבודה מדובר.
דצמבר האדום
אחרי טון של סלט אוליבייה, דג מלוח וטעימה של כמה מבעבעים תוצרת רוסיה מעניינים בהחלט, כדי לחמם את הגרון ולהרגיש אותנטיים. מה זה אותנטי? מבעבע רוסי בשם אבראו דרסו, על שם המקום שבו הוא נעשה ושנראה בתמונות יותר כמו צרפת מאשר רוסיה. אל תנסו לקרוא את האותיות על התווית, אבל איך אומרים? כשתראו תבינו. המבעבע הזה היה אחד המפתיעים ששתינו. הוא מגיע בגרסה יבשה וגם בגרסה חצי יבשה. ולמי שלרגע עיקם את הפרצוף כששמע "חצי יבש", אני ממליצה לא לשפוט מראש. בכל זאת לרוסים יש מנעד אחר של טעמים, מסתבר אגב שבמקור דווקא הם, אנשי הוודקה הכבדים, מעדיפים את המתקתקות העדינה (והיא באמת מאד עדינה במקרה הזה) במבעבעים. האגדה מספרת שאפילו סטלין העדיף חצי יבש. ומה שטוב לסטלין, בטח טוב גם לכם.
בין שוט של וודקה רוסקי סטנדרט פלטינום למשנהו שהוגש ולו כדי לשטוף את האוכל ולנקות את בלוטות הטעם, עברנו למבעבעים שווים ביותר של יקב גנצ'יה האיטלקי, שאולי לא יצא לכם להכיר והנה כמה המלצות שיעשו לכם כייף בראש ובבטן. קודם כל קצת רקע, איש ושמו קרלו גנצ'יה הפיק אי שם בסוף המאה ה 19 את היין המבעבע הראשון האיטלקי הראשון, איך שתרצו לקרוא לזה והפך אותו לשם דבר. כשמדברים על גנצ'יה אפשר לשכוח את כל מה שידענו על מבעבעים וטעמים סטנדרטים של שמפניות, לעצום עיניים ולהתמסר לטעם חדש ומפתיע.
שלוש שנים בבקבוק
גולת הכותרת הקונצנזואלית בשולחננו העמוס כל טוב היה ללא ספק "גנצ'יה אלטה לנגה 36" שזכה לקריאות התפעלות ולריפיל. עזבו את העובדה שיש לו אריזה מושלמת, יוקרתית וכזו שגורמת לכם לחשוב שיש בידיכם בקבוק יין נדיר שנתן רק לכם איזה יינן איטלקי של יקב בוטיק עם תווית שכתובה בכתב יד, מדובר באחד המבעבעים היותר טעימים ששתיתי, ששם בכיס הקטן לא מעט שמפניות צרפתיות. היין עבר יישון של 36 חודשים בחביות, והוא יבש, רענן ועשיר בטעמים. אגב, היינות מסדרת 'אלטה לנגה' מיוצרים בשיטת הייצור המסורתית של השמפניה, ומשמעות הספרה על התווית, היא מספר החודשים בהם שהה היין בבקבוק.
גם 'גנצ'יה פרוסקו ברוט' הוא אחד מיינות הפרוסקו היותר טובים שטעמתי.יין לבן יבש מבעבע ונפלא שזכה לציון לשבח מהשולחן. באופן אישי נדלקתי על 'גנצ'יה ברוט רוזה יבש', שלדעתי קולע בול למי שאוהב לסיים את הארוחה שלו עם נגיעה קלילה של מתוק. המתיקות שלו לא מוגזמת, אלא רעננה, פירותית ומשתלבת מצוין בחיך מה שמאזן קצת את המליחות של האוכל ובקיצור: אפריטיף מושלם.
אז למרות שמתחיל להיות קר בבית, אל תתעצלו לקרר את הברוט והפרוסקו כמו שצריך. תמיד תזכרו שרוסים אמיתיים שוחים בתחתונים בנהר חצי קפוא. תשתו הרבה, תגוונו עם וודקה מסורתית והעיקר שתהיה לכולנו "סנובם גודם"
