הגיע הזמן להרים שוב עוגן, והפעם אנחנו עושים דרכנו לארץ המגף היפהפייה. נכון שחשבתם שבאיטליה שותים רק יין? טעות. אמנם איטליה היא יצרנית היין הגדולה ביותר, אבל אפשר למצוא שם עוד הרבה פנינים אלכוהוליות מובחרות. הצטרפו אל היאכטה הווירטואלית שלנו בחיפוש אחר המשקאות האלכוהוליים של ארצות הים התיכון. כזכור, את המסע שלנו התחלנו עם מקור הערק בלבנון, המשכנו עם הרוח אל קפריסין לפגישה עם זיווניה, כשעגנו לחופי טורקיה חגגנו עם ראקי ובארצות חבל הבלקן הכרנו את הראקייה המאחדת את כולן, ואחרי שנהנינו גם מאוזו וציפורו ביוון, פנינו לגילוי מכמני המשקאות האיטלקיים. Alla salute!!
יין
איטליה היא אחת משתי יצרניות היין הגדולות בעולם (יחד עם צרפת), אבל כנראה הארץ עם מספר היקבים הגדול בעולם. בכל פינה בה תטיילו בארץ המגף תמצאו כרמים וענבים לתעשיית היין. גפן היין הגיעה לשם ככל הנראה מיוון כבר בתחילת האלף הראשון לפני הספירה, והרומאים הפיצו אותה לכל מקום שאליו הגיעו בכיבושיהם, כחלק בלתי נפרד מתרבותם.
איטליה התברכה במגוון אדיר של אזורי יין, מסורות, זנים, יקבים ושיטות ייצור יין שונות. מעל 365 זנים מותרים לשימוש על פי חוקי היין האיטלקיים, כשבפועל אפשר למצוא מעל אלף זנים ברחבי המדינה. הטרואר המגוון, הרים, גבעות, אדמות בזלת, גיר, טוף ואחרות, מאפשר יצירתיות ואפשרויות רבות בכל אזור ואזור, והרבה מאוד מהיינות אהובים ומבוקשים ביותר ברחבי העולם.
גראפה
גראפה או גפתה בעברית (לפי האקדמיה העברית) הוא משקה אלכוהולי, או דה וי, המופק מגפת הענבים, כלומר, שאריות הענבים לאחר סחיטתם. מקור השם במילה הלטינית גראפולוס, שפירושה אשכול ענבים, ואת ייצורה החלו לראשונה באזור בסאנו דל גראפה באזור ונטו שבצפון איטליה.
על המשקה הנהדר הזה יש להודות כנראה לחסכנות שמאפיינת איכרים, שלא רצו להשליך את שאריות הענבים וניסו לסחוט מהם כמה שאפשר יותר. את גפת הענבים העבירו ביקבים המשפחתיים לזיקוק, ובמשך שנים רבות הייתה הגראפה משקה זול, גס ולא קל לשתייה, שלרוב צרכו אותו לאחר ארוחה כבדה כדי לסייע לעיכול.
באמצע המאה הקודמת החלו יקבים להשקיע בזיקוק טוב יותר של הגראפה ובייצורה מחומרי גלם טובים יותר, ושמעו של המשקה הגיע לכל חובב אלכוהול טוב. היום אין בית אוכל איטלקי שלא יציע לכם סוגי גראפה משובחת לסיום הארוחה, ובבתי הקפה תוכלו תמיד ליהנות מקפה קורטו – תוספת של גראפה בתוך האספרסו.
סמבוקה
סמבוקה, ליקר אניס (כלומר משקה מתוק), הוא המכנה המשותף בין איטליה לשאר ארצות הים התיכון. השם הוענק למשקה בשל השימוש בצמח הסמבוק, או בשמו הלטיני סמבוקוס ניגרה, שהוא גם הצמח שנקרא אלדרברי - Elderberry. יש הטוענים כי המילה סמבוק מגיעה מיוונית – סמבוקה – שם הוא שמו של כלי מיתרים שהיה עשוי בעבר מעץ הסמבוק.
צמח הסמבוק ידוע בסגולותיו הרפואיות ושימש במשך מאות שנים כצמח המנקה רעלים מהגוף ותורם למערכת החיסונית. מכיוון שעץ הסמבוק הוא גם עץ יפה החשיבו אותו בעבר כעץ מזל ונהגו לנטוע אותו בכניסה לבתים כקמיע נגד ברקים ואסונות אחרים. עם הזמן החלו להפיק ממנו תרופות, שמצאו עצמן במהירות בדרך להכנת ליקר האניס המפורסם, בו מושרה גם שמן אניס, ליקריץ וכוכבי אניס.
במשפחות איטלקיות מסורתיות כשבחור בא לבקש את ידה של בחורה מאביה, יגישו בסוף הארוחה סמבוקה (לא לפני שיעבור תחקיר משפחתי). אב המשפחה יוסיף לסמבוקה מספר פולי קפה קלויים (שקיבל כנראה מאם המשפחה) ובכך יגזור את דינו של הזוג. אם יוסיף שלושה פולי קפה הרי שצפויה לנו פה חגיגת חתונה שמחה, אך אם יוסיף רק שני פולים, כנראה שהבחור לא התקבל לחיק המשפחה. גם כיום, בברים ברחבי העולם נוכל לדעת אם הברמן מחבב אותנו או שבא לו שנעוף לו מהבר, לפי מספר פולי הקפה שישים לנו בסמבוקה.
צורת ההגשה: שוט של סמבוקה עם פולי קפה המונחים על המשקה. את המשקה מדליקים, כדי שיפיץ את ניחוח האניס הנעים, ואז מכבים ושותים. ואפשר גם פשוט להוסיף את הסמבוקה לאספרסו.
לימונצ'לו
בדרום איטליה מגדלים הרבה לימונים, לימונים גדולים ויפהפיים, ומהם נוהגים להכין לימונצ'לו. מדובר בליקר לימונים שמקורו בדרום הארץ, בעיקר בסורנטו ובאמאלפי שבדרום מפרץ נאפולי. אך ניתן למצוא אותו ברוב אזורי הדרום וגם בסיציליה ובסרדיניה. מייצרים את הלימונצ'לו לרוב מקליפות הלימונים, מים, סוכר ואלכוהול, ורבים פשוט מכינים אותו בבית ומכבדים את האורחים כשמגישים אותו קר בסיום הארוחה.
בירה
יצרני הבירה האיטלקיים לא נמצאים תחת הזרקורים כמו תעשיית היין, למרות שכבר במאה ה-19 היה תור הזהב של מבשלות הבירה המשפחתיות. מלחמות העולם עשו שמות בתעשיית הבירה שהתפתחה עד אז ולא רבות מהמבשלות שרדו. עם השנים הפכה איטליה שוב ליצרנית בירה לא קטנה, אך ביחס לשאר ארצות אירופה היא לא צרכנית בירה גדולה.
אחת מיצרניות הבירה הגדולות באיטליה, ששרדה עד היום, היא מבשלת פרוני - Peroni, שנוסדה באמצע המאה ה-19 ברומא. מדובר בבירת לאגר בהירה, קלה, מעט מתקתקה (בשל תוספת תירס) ונעימה. מתאימה לארצות חמות, לריענון היום או ליד ארוחה לא כבדה.
