מי שמבטא יותר מכל אחד אחר, אולי, את הרומנטיקה של המאצ'ואיזם, ארנסט המינגוויי אוצר בדמותו המיתית, וגם הטרגית, את חדוות השתייה, וגם את הרסנותה. גאון הספרות וחתן פרס נובל, שנולד לתוך המאה העשרים, סיפר פעם שהחל לשתות כשהיה בן 15. מאז, ועד שנכנע לדיכאון וירה בראשו, בגיל 62, המינגוויי שתה הרבה. לאורך הרפתקאות חייו המגוונת – במסעות דיג וציד, במלחמות ובקרבות אגרוף, באהבות ובניאופים – זרמו פלגים של וויסקי, רום, אבסינט, מוחיטו, דאקירי ובלאדי מרי. במבריקותו, המינגוויי נתן את אחת ההצדקות המקוריות והמשעשעות ביותר לשתייה. "אדם אינטליגנטי צריך להיות שיכור לפעמים כדי לבלות את זמנו עם אווילים", כך אומרים שאמר.
תרבות הברים של פריז
המינגוויי היה מאלה שלא רק אומרים, אלא בעיקר עושים. יצירתו הייתה חייו, פרי חוויותיו. וכך, גם את האמירה הבאה המיוחסת לו, "אם רוצים להכיר תרבות מסוימת, יש לבלות לילה בברים שלה", הוא הוציא לפועל, שוב ושוב. אחת התרבויות האלה הייתה פריז של תחילת שנות העשרים. המינגוויי עבר לעיר עם אשתו הראשונה (מתוך הארבע) האדלי מיד לאחר נישואיהם, וכתב משם לעיתון טורונטו סטאר. יותר מכל, הוא חבר בפריז לאמנים שונים שחיו בעיר, שיצרו בה, ובלי עין הרע, שתו בה. ביניהם הסופרים ג'יימס ג'ויס, פ. סקוט פיצג'רלד וגרטרוד שטיין, המשורר עזרא פאונד והציירים פבלו פיקאסו וחואן מירו.
הדור האבוד
האנשים הללו, אורח חייהם והאירועים שליוו אותם היו חומרי הגלם באחד הרומנים הגדולים של המינגוויי, "וזרח השמש", שאותו החל לכתוב ביום הולדתו ה־26. מהגרים אנגלים ואמריקאים בפריז, מהדור של אחרי מלחמת העולם הראשונה, שזכה לכינוי "האבוד", מקיימים בעיר האורות שגרה נהנתנית ודקדנטית. בשלב מסוים הם מחליטים לנסוע לספרד בשבוע הפייסטה ("פייסטה" הוא גם שמו המקורי של הרומן), אירוע שנתי בעיירה פמפלונה שבמרכזו מרוץ פרים ברחובות.
"וזרח השמש" ספוג באלכוהול. הלגימה היא בילוי קבוע, שמשותף לדמויות השונות, קשת רחבה של טיפוסים: המספר, עיתונאי אמריקאי, נכה מלחמה הסובל מאין אונות, ליידי בריטית, הארוס האלכוהוליסט שלה, סופר יהודי־אמריקאי שהוא גם מתאגרף בדימוס ואחרים. כולם, תחת השמש, מוצאים נחמה בבקבוק. או, לפחות, מחפשים אותה שם, עד הקרקעית.
סדרת הכתבות נכתבה בהשראתה של הוודקה האגדית, שמוגשת באריזה דמוית ספר. סיפרו של המשקה החל במוסקבה, במרתף של מנזר עתיק, שנמצא במקום עליו ניצב כיום הקרמלין. נזיר בשם איזידור, היה הראשון שהשתמש בתמציות צמחים ודגנים כדי להכין מהם שיקויים מעוררים. במשך שנים היו השיקויים של איזידור מוכרים לתושבי מוסקבה בלבד, אבל שמם הטוב הפך אותם לידועים בכל האזור.
כיום, נעשה שימוש בטכנולוגיות המתקדמות ביותר על מנת להמשיך ולשמר את המסורת המפוארת. בהליך היצור נעשה שימוש בוודקה על בסיס חיטה, ומים טהורים הנשאבים מהבאר הפרטית של המזקקה. המים והוודקה מתערבבים במיכלי נחושת עתיקים שיוצרים את הטעמים ההרמוניים והמרקם הייחודי של הוודקה.
המתכון וצורת העשייה נשמרו בסוד במהלך הדורות, אולם מספר פרטים מותרים לפרסום: השימוש במיכלי הנחושת המסורתיים, תהליך הזיקוק בן חמשת השלבים והשימוש במסננים העשויים שיש, כסף ופלטינה. אולם כדי להבין באמת עדכמה היא מיוחדת, תצטרכו לטעום אותה בעצמכם.
