קראו לו יאשה והוא היה השכן של ההורים שלי בבניין הרכבת בחולון, אי שם באייטיז. רוסי כזה מפעם, שיכור לפרקים ובסך הכל איש חמוד מאד שנהג להסתובב בתחתונים לבנים וגופייה ולשיר שירי פרטיזנים בקול רם. ליאשה הייתה בעיה אחת בחיים והיא התמכרות לאלכוהול בימים שאלכוהוליזם היה שם נרדף לפשע נגד האנושות. אלא שבכניסה שהייתה מורכבת משלושה ניצולי שואה, משפחה אחת עם שתי בנות (אנחנו) ועוד איזה אהרון אחד, רווק בן 39 שרק רצה להתחתן, לא ממש היה אכפת למישהו מהסיפור הזה. להיפך, ההורים שלי חיבבו את יאשה וחלקו איתו שקים של תפוזים שהיינו מקבלים מאיזה דוד שעבד בפרדס.
מידי פעם הוא לא היה מצליח לטפס שתי קומות עד הבית אחרי ששתה וודקה או מה שזה לא יהיה ונרדם על כל כובד משקלו בחדר המדרגות. לא נעים לעשות באדי שיימינג בימינו, אבל יאשה היה איש שמן, כל כך שמן שכשהייתי חוזרת מבית הספר ההורים שלי היו צריכים למצוא דרך להרים אותי מעליו כדי שאצליח לעלות בגרם המדרגות החסום.
זיכרון מחולון
בכל פעם כשהייתי חוזרת מהלימודים הייתי מתפללת שיאשה לא יהיה בבית, ואם הוא בבית אז לפחות שישיר בתחתונים עם דלת פתוחה ולא ישכב כמו ליוויתן ויהרוג לי את החיים מהפחד. אלא שאמא שלי ריחמה על יאשה, וידעה שבתוך תוכו הוא בסך הכל ניצול שואה חביב למדיי, עם עבר בצבא הרוסי אבל עם לב של זהב. ובכל פעם כשסבא שלי, אבא שלה, היה מגיע אלינו עם בקבוק של ג'וני ווקר בלייק או בלו לייבל כלשהו, היא היתה מעבירה אותו ליאשה כמתנה וגם אומרת לו בעדינות שכדאי "לשתות לאט לאט". את כל הסיפור הזה אני ראיתי מהצד, ולא נגעתי בג'וני ווקר מאז ועד היום בגלל יאשה, ואולי קצת מהפחד.
איכשהו ביום השואה האחרון ראיתי איזה סרט ישן על הצבא הרוסי שצילמו בתחילת שנות התשעים ובאחת העדויות ראיתי את יאשה. כל השנים הייתי בטוחה שהוא רק נוהם ושר ובכלל לא ידעתי שהוא היה איש עסקים מאד מצליח שנפטר די צעיר (על אף שתמיד נראה לי זקן ממש), אז החלטתי לחרוג מהרגלי ובשבוע המוזר הזה שבין שואה ותקומה וצפירה וחגיגות להרים כוס של ג'וני ווקר נקי לזכרו. בפעם הראשונה בחיים. אחלה יאשה!
זו שעל המנגל
כך או כך, התקומה עאלק ויום העצמאות הזה מחזיר אותי לחגיגה המחתרתית שעשינו על הגג בשכונה בשנה שעברה בעיצומו של עוצר לילי. אני עמדתי ליד המנגל והכנתי כמעט לכל החבר'ה בבניין וגם לבניין שליד, כנפיים, נקניקיות של מרקטו ואפילו אנטריקוט. חזרתי הביתה מפוייחת לחלוטין אבל מאושרת שהפכתי להיות "זו על המנגל" למרות שהיו במקום גברים שהביטו בי בעיני עגל.
אגב, זו הייתה הפעם הראשונה מזה זמן רב שחגגתי עצמאות, אבל ככה זה כשאסור – תמיד כייף לעשות ההיפך. השנה החלטתי להמשיך במסורת האירוח במקום להיות סתם "לבד על הגג", ואז גיליתי לחרדתי שאני מארחת אנשים שלא אוכלים בשר ולא שותים אלכוהול (כן, יש כאלה). כמובן שהייתי צריכה למצוא להם משהו אלטרנטיבי וחגיגי.
אז לאנשים כאלה מעצבנים (באהבה אבל מעצבנים) יש פתרון פשוט: גבינות ויין מבעבע. תשמעו, לא שתיתי למברוסקו לדעתי עשור, אבל מכיוון שאני יודעת שהאורחים שלי חובבי הז'אנר החלטתי לפנק אותם בגרסה חגיגית כחול לבן של ג'קובזי, שהוא למברוסקו כייפי מאד ומתאים למי שאוהב יין מבעבע קליל ואפילו לא מתקתק מידי שיצא ממש במיוחד ליום העצמאות ה 73 שלנו.
סוויטת יום העצמאות
המארזים בכחול לבן משתלבים יפה עם העיצוב של השולחן על הגג. ההמלצה היא להגיש אותם אחרי שנתתם להם זצ של רבע שעה עד עשרים דקות במקפיא כדי להפיק מהם את המיטב. חוץ מזה שבצד יהיו גבינות וגם קערת פונץ' לאנשים שאוהבים להתמסטל בצהריים עם המתכון הסודי (או שלא) שלי:
יין אדום (אני משתמשת בזינפנדל של קרניבור – קצת יין אמריקאי מה רע? היתרון שלו הוא שהוא חצי יבש ובכלל זה אחלה יין שכייף לשתות גם בקיץ כשהוא מקורר היטב.
קערה של תותים, אננס וכל פרי קייצי שאתם אוהבים (פחות ממליצה להשתמש בשימורי פירות אבל רק אם אין ברירה).
נענע – המון! המון!
שלוש כפות סוכר (היין מתקתק מספיק אז אין צורך להעמיס)
מלא קרח (ואפשר למהול במים אם אתם רוצים את הפונץ' חלש.. אבל תאמינו לי שאתם לא).
את התערובת אני מכינה בבוקר האירוע ונותנת לה לפחות 3 שעות להתבשל במיץ של עצמה במקרר. מניסיון העבר, כדאי להכין שתי קערות ענק כי זה כמו מיץ פטל למבוגרים.
התחלתי את המדור עם ג'וני ווקר, עברתי ללמברוסקו וקינחתי בפונץ', אני מודעת לחוסר האחידות בטעם האלכוהולי שלי ושל חבריי, אבל זה הולם ללא ספק את הלך הרוח הישראלי, ואת החודש הזה שנע בין פסח, דרך יום השואה ואז חגיגות של 73 שנה למדינה הפסיכית הזאת. תכלס, מה זה משנה מה אתם שותים, רק תשתו. זו הדרך היחידה לשרוד.