את חן מרציאנו (27, רמת גן) אני פוגשת ביום הכי גשום בשנה בבית קפה קטן ליד בית הספר למשחק בית צבי, שבו היא לומדת כבר שנה שלישית. היא מגיעה לראיון אחרי תשע שעות לימודים, בהפסקה שאושרה לה במיוחד. קשה שלא להיות מוקסמת ממנה, בלי טיפת איפור ובשיער פזור מרציאנו היא יפהפייה אמיתית. במבוכה קלה של התחלת ראיון היא מספרת לי איך הגיעה לתחום המשחק.
"נכנסתי לעולם המשחק בגיל צעיר מאוד, ומאז שחזרתי מדרום אמריקה אני לומדת ומנסה להיכנס לתחום. כשהייתי בת 10, הפקנו קליפ בר מצווה לאחי הגדול. המפיקה של הערוץ הראשון נתנה לנו להשתמש באולפן, ראתה אותי וזימנה אותי לאודישן לתוכנית 'המהדורה' בערוץ 11, וככה הבנתי שזה מה שאני רוצה. עבדתי בתוכנית שלוש שנים, והבנתי שבזה אעסוק".
מתי עברת למרכז?
“לפני שלוש שנים, בגלל הלימודים. אני שוכרת דירה עם שני גברים חתיכים, ממליצה”, היא צוחקת. “היה מרגש, חיכיתי לזה. המון שנים ניסיתי להתקבל לבתי ספר למשחק ולא הצלחתי, וחיכיתי עם המעבר מירושלים למרכז עד שהתקבלתי. בכל שנה אמרתי לעצמי שבשנה הבאה אתקבל, והשנה אמשיך לעבוד, עד שהתקבלתי”.
תמיד סביב עולם התרבות
“לא בכוונה, אבל כן”.
מה השתנה מאז המעבר?
“ירושלים היא עיר לא פשוטה לגדול בה, ופה ברמת גן הרבה יותר צבעוני”, היא מספרת בעיניים נוצצות, “יש פה מגוון גדול יותר של אנשים. אני מרגישה שונה בנוף, שזה מגניב, ופתאום אנשים מדברים את השפה שלי, אז יש לי יותר מקום. בירושלים אין אף אחד בסביבה שלי שקשור לתחום, שראה הצגה, וזה לא כי אנחנו אנשים לא תרבותיים, זה פשוט פחות מקובל, פחות מדובר, לא קורה הרבה. כשבאתי לתל אביב לצפות בהצגה פעם ראשונה, זה היה מרגש, מדהים, זה היה המקום שלי”.
ואיך השינוי מבחינת הזהות?
“בחיים לא הרגשתי מזרחית כמו מאז שעברתי למרכז. זה כנראה הדבר הראשון שרואים עליי, שאני מזרחית. יש המון דעות קדומות. כשהגעתי לפה, הבנתי שכל אדם שיש לו דעות כאלה או אחרות (בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני - ע”א) צריך לגור מינימום שנה בירושלים כדי להבין על מה הוא מדבר. גדלתי במציאות לא פשוטה, שכונות ערביות סביבי, וחוויתי מציאות אחרת, ולא בטוח שאפשר יחד. מבחינה ביטחונית, אני רואה פה המון דעות שנוטות לשמאל, שאומרות שאפשר ביחד, ואני יודעת מה זה לגור יחד, זה קצת פחות קל. יש לי המון חברים ערבים, אבל בתקופות שיש אש מסביב - לא נעים לצאת מהבית. הייתי עדה לשני פיגועי דקירה, אז אני מאמינה בדו-קיום רק אם הצד השני ירצה”.
איך הבית מקבל את המשחק? ההורים?
“הם ראו כמה לא מצאתי את עצמי בשום מסגרת, וכמה אני צמאה לזה. מגיל צעיר חיכיתי לרגע שבו אתחיל, אז הם הבינו שאין ברירה. הם מגיעים לכל הפקה, שורה ראשונה, תומכים, מפרגנים. בלימודים סבלתי, זה היה מאוד אכזרי, הייתי צריכה לקחת הרבה ריטלין כדי שמשהו יקרה. בבית הספר החדש הצלחתי להסתדר יותר מבחינה לימודית, והצלחתי להוציא בגרות מבורכת ומוערכת, אבל זה היה קשה”.
יש קצת קנאה בין החברים למחזור?
“לא, מה פתאום. מה ששלך - שלך. למרות שאנחנו ניגשים לאותם אודישנים ואצל אותה סוכנת. זה לא שבגללך אין לי את זה - מסתכלים על זה ככה. מפרגנים. זה גם מאוד מרגש לראות פתאום חבר שלך מצליח. אני בגישה שזה לא אחד על חשבון השני. גם בתפקידים בהפקות שלנו, זה גם משהו שאתה לומד לשחרר - מה ששלי שלי, ואני אעשה אותו הכי טוב שאני יכולה”.
וזוגיות?
“אני רוצה שישה ילדים. אני חייבת להתחתן. אני בת 27, השעון מתקתק”, היא צוחקת. "סתם, לא, כל דבר בזמן שלו. ידעתי שכרגע אני לא אוכל להקדיש בצורה חד-משמעית למערכת יחסים. אי אפשר, מרגישים זניחים. אבל יהיה זמן, יהיה, וזה הכי חשוב. סבתא לוחצת, סבתא שם תמיד להגיד מה יהיה, אבל כאן כולם באותו מצב, וכשאת נמצאת בסביבה כזאת - את פחות בלחץ”.
במחזור שלך כולם רווקים?
“אני הכי גדולה מבין הבנות. מבחינת בגרות זה לא מורגש, זה לא עניין של גיל. אבל אני כבר בת 27, ויש כאלה שעוד לא התחילו את החיים שלהן. אומנם מגיל צעיר ידעתי שאני עושה את זה, אבל מה שעיכב אותי היו שלוש השנים שבהן ניסיתי להתקבל ולא הצלחתי. בירושלים יש שני בתי ספר למשחק, הלכתי אליהם וכנראה שאלוהים ממש לא רצה שאלמד שם, כי לא משנה כמה התעקשתי ומה עשיתי - לא נכנסתי. היום אני בבית צבי, ואני מבינה למה”.
איך היה לקבל את הדחייה בכל פעם?
“נורא. כל שנה התפללתי שהשנה אני אתחיל ללמוד, עד שפגשתי מישהי שסיפרה לי שהיא לומדת בבית צבי, ושאלה אותי למה אני לא לומדת שם. אמרתי לעצמי - אוקיי, נלך לבית צבי, וארתור קוגן פתח לי את הדלת. אני מתה עליו, אני מרגישה שהוא מאמין בי. הוא נותן לי תפקידים שאני לא הייתי נותנת לעצמי. כשאני אומרת לו שזה קשה ושאני לא מצליחה, הוא אומר לי ‘די, קטן עלייך, תשחררי’. בהתחלה חשבתי שזה רק כדי לאתגר, אולי כדי לנסות, אבל עם הזמן הבנתי שהוא פשוט באמת מאמין בי - אולי מפני שאני המזרחית היחידה”, היא צוחקת.
את המזרחית היחידה בשכבה?
“סתם, לא, לא באמת. אבל מאוד מורגש שאני מזרחית. הם כל הזמן מזכירים לי כמה אני מזרחית וחמה. בשנה א’ הייתה תחרות מונולוגים וניצחתי - שיחקתי מונולוג של ערבייה שעומדת בבית משפט ונלחמת, אז הבאתי את כל העצבים וכל הזעם, ואמרתי בסדר, מותר לי, אני מגלמת דמות מהחום שלי, ומאז לא מפסיקים להגיד לי את זה, אבל בקטע טוב”.
זה מתבטא בבחירת תפקידים?
“אני משחקת עכשיו אמא פולנייה בשואה, אז ממש לא. במחזה על השואה הייתי בשוק, מה הקשר אמא פולנייה, אבל זה נפלא, את מבינה? זה ארתור שאני מודה לו. אני לא הייתי חושבת לתת לי את התפקיד, לא ציפיתי בכלל להיות בהפקת שואה”.
תני לעצמך קרדיט
מרציאנו, זוכת תחרות המלגות ע”ש זעירי בבית צבי, מספרת בהתרגשות על הזכייה כרגע מפנה עבורה.
“הזכייה הייתה בלתי ניתנת לעיכול, אף פעם לא הייתי מצטיינת במשהו. תמיד כשהגיעו למצטיינים, אמא שלי הייתה אומרת ‘טוב, נלך הביתה?’. וגם אני לא באמת האמנתי שזה המקום שלי, ואמרתי לה - ‘אמא, אל תצפי’. אפילו בגמר לא ציפיתי לזה. תוך כדי ההכרזה על הזוכה, ארגנתי את התיק. כשהבנתי שבלטתי מתוך 50 שחקניות, וכשבאה הזכייה, אמרתי לעצמי: ‘חן, תשני כיוון, תני לעצמך קרדיט’. מאז אני מאמינה בזה, אני ראויה לתפקיד הראשי, ראויה להגיע לגמר. אני נלחמת, כי מגיע לי, ואני מקבלת תגובה”.
בימים אלה משחקת מרציאנו בהפקה של בית הספר למחזה “מקווה” את הדמות של שירה - בלנית חוזרת בשאלה שלא מוצאת את עצמה בחברה החרדית.
“ההצגה מדהימה, מיוחדת, היא מראה כל כך הרבה צבעים והתמודדויות של נשים. כל אחת והסוד שלה, ההסתרה שלה והפחדים שלה, היא מראה כמה קשה לדבר בחברה כזאת אטומה. אסור לומר, חס וחלילה, לשון הרע, או משהו שישמע כתקיפה או לא נעים באוזני אחרים, אז ישר משתיקים וישר מקטינים”.
כשמרציאנו מספרת על הדמות שאותה היא מגלמת, זה קצת נשמע כאילו היא מספרת על עצמה.
“בהצגה אני מגלמת את שירה, חוזרת בתשובה שנכנסת למקום שבו כולם משדרים על אותו גל, אותה שפה. היא דמות שגם במקום החילוני הרגישה זרה, וגם כחוזרת בתשובה היא זרה. דמות מאתגרת, שנלחמת את מלחמתם של אחרים. קשה לה לשבת בשקט ולראות דברים קשים שקורים סביבה, גם אם זה אומר שזה יבוא על חשבון העבודה שלה, על חשבון החיים שלה והמטרות שלה, היא נלחמת - מורדת. האמת שאני מקבלת הרבה דמויות כאלה, של לוחמות צדק, עקשניות ולא מקבלת את הנורמה”.
כמה את מרגישה שירה?
“אני מאוד שירה. הקאסט תמיד אומר לי שהמילים שלה הם דברים שאני אומרת, זאת אני. באתי ממקום שבילדות שלי לא היה לי כל כך קל. לא מצאתי את עצמי מבחינה חברתית, הרגשתי קצת שונה, עוררתי בלגן. בכיתה י”א מצאתי את עצמי עוזבת את המקום שגדלתי בו, את כל החברים, ומתחילה בבית ספר חדש שלא הכרתי בו אף אחד. ואני חושבת ששם השארתי את חן. אמרתי לה תודה, אבל הייתי צריכה לגלות חן אחרת, קצת יותר חזקה, קצת יותר עקשנית, פחות מתוקה, עדינה, קטנה ובכיינית”.
ובעצם גם את באה מבית דתי
“יש לנו בית מאוד מסורתי, אבל אנחנו דווקא הכי חילונים. המשפחה המורחבת מאוד דתייה, דוסים מביתר עילית. אני מאוד מקורבת לדת, למדתי בבית ספר מסורתי־דתי. פה זה שונה. אני באה ממקום שבו כולם אותו הדבר, כולם מדברים את השפה הדתית, זה מובן מאליו שיש קידוש, וכיף לי לעשות מחזה שעוסק בדת”.
את בשנה האחרונה ללימודים, מה הלאה?
“מתחילה לתכנן את החיים. החלום הוא התיאטרון, חד-משמעית, זו האהבה הגדולה, זה האדרנלין המטורף של הקהל שנמצא איתך, הכל קורה עכשיו”.
