חוזרים ללימודים בבטחה: איך נגן על ילדינו מבריונות ברשת?

מנתוני מחקר שביצעה חברת באזילה, המתמחה בניטור וניתוח של השיח הבריוני של בני נוער ברשת עבור המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, עולה כי 24% מהשיח האלים בין בני נוער הם בעלי אופי מיני, 6% מהשיח האלים מתפתחים לכדי איום על אדם או על קבוצה ספציפית, ו-38% מהשיח האלים מופנים כלפי משתתפי השיח עצמם.
תומר לוטן, מנכ"ל המשרד לביטחון הפנים, אמר בנושא: "הנתונים מעידים עד כמה מסוכנת כיום הרשת עבור בני נוער וצעירים, ומצביעים על החשיבות הרבה שיש להקניית כלים ומיומנויות לשימוש נכון ברשת. מוקד 105 הוא הכתובת לכל פגיעה, איום או סכנה, והמודעות לקיומו של המוקד היא חיונית".
מנתוני המחקר עולה שרבע מהילדים עברו תקיפה כלשהי רשת. מה עלינו, ההורים, לעשות? האם עלינו להיות מעורבים יותר? בגדול, התשובה היא כן.
יש כל מיני סוגי הורות. בחלוקה גסה, אחלק אותם להורים מעורבים ולהורים מעורבים פחות. אתם מכירים בוודאי את שני הסוגים. מצד אחד, ההורה (שבעיניים מסוימות נתפס כחרדתי), שרואה סכנות בכל פינה, בוודאי ברשתות, ושדוגל בליווי צמוד של הילד. אותו הורה מבין את המסוכנות שברשת, וחושש שבשל תמימות הילד הוא לא יקלוט את המסוכנות, ואולי יחשוש להעמיס ולהדאיג את ההורים. מנגד, יש את ההורה שבוחר לשמור על פרטיות הילד ותופס אותו כמספיק אחראי להתמודד עם הזירה הרשתית. הוא מאמין בכלים שיש לילד כדי להתמודד עם הסכנות, ומאמין שאם הוא ייתקל בבעיה - הוא יפנה אל ההורה. לכל אחת מהתפיסות האלה יש יתרונות וחסרונות. בפועל, כשמדובר בבריונות ברשת - המציאות מלמדת שלא תמיד בני הנוער ששים לפנות למבוגרים.
כיום אנחנו רואים שמערכת החינוך מציפה כבר מכיתה ד' את נושא המסוכנות ברשת. בין היתר, המורים מנהלים שיחות על בריונות ברשת, חינוך מיני וכדומה. מפגישות עם מתבגרים אני מבינה שבשיחות הללו מציפים בעיקר את מקרי הקיצון - שם ברור לילדים כי נעשים מעשים פוגעניים. אולם גם בחיי היומיום קורים דברים שנחשבים בעיתיים. בהתנהלות הוואטסאפ הכיתתי יש לא מעט שטחים אפורים, שהילדים לא תמיד יודעים לשייך כנורמלי או לא. לדוגמה, קללות בוואטסאפ הכיתתי או ירידות שנחשבות פתאום ללגיטימיות. 
ישנם ילדים ומתבגרים ששיתפו אותי בכך שהם אינם חולקים עם הוריהם דברים מסוימים, כי הם לא רוצים להדאיג או להעמיס עליהם. להורים אני מציעה מפעם לפעם להציף ולהזכיר לילדיהם שהם שם כדי לעזור ולתמוך, גם אם הם עסוקים. חשוב שההורים ישדרו את הפניות שלהם לשמוע את מה עובר על ילדיהם.
למעשה הייתי רוצה להציע להורים להתחיל בהתנהלות שעוסקת בשיתוף. אם הילד עדיין לא קיבל טלפון, כדאי לנהל איתו שיחה ולדבר על כללים: "זו הזירה הטלפונית, וכך נתנהל. מפעם לפעם נשב ביחד ונראה תכנים שאתם צופים בהם, וואטסאפים, כדי שנלמד ביחד מה נחשב פוגעני ותוכלו להיעזר בנו".
זו שיחה שיכולה להתקיים עם הגילאים הצעירים ולהתנהל עד גיל או 12 בערך. לאחר מכן כדאי לדעת מי הילד שעומד מולך: האם זה ילד עם נטייה למסוכנות ומתיחת גבולות? האם זה ילד מרצה? ילד תמים ופגיע? בהתאם לכך, יהיה יותר פשוט לייצר המשך התנהלות. כאשר הכללים ייקבעו, יהיה קל יותר לשני הצדדים להתנהל מול הנושא.
ומה בנוגע למתבגרים ולילדים ששיחה כזו לא התנהלה איתם? האם אנו יכולים לדרוש לראות את הטלפון? הילדים מנהלים יומן אישי בטלפון, ואם ירצו להסתיר מאיתנו דברים זו לא בעיה. כדאי לייצר שיח פתוח, שבו ההורה יביע את דאגתו ורצון להגיע להסכמה שהילד יראה לו מיוזמתו דברים שהוא חושב שאולי הם פוגעניים, שיחלוק תכנים שמתאים לו.
חשוב מאוד שההורה לא יהיה שיפוטי או מזלזל או יציג עמדה - זה נכון וזה לא נכון. בני נוער רגישים מאוד לביטול עצמי, וחשוב לייצר איתם תקשורת פתוחה ומיטיבה.
ההורות היום מאתגרת - בעבר היה קל לסמן את האויבים מחוץ לבית ולשמור על הילדים, כיום הסכנות נמצאות בכל מקום, ועלינו לראות כיצד להתנהל מולם בחוכמה ובשיתוף פעולה.