אסתר אורנבוך, תושבת פתח תקווה, נולדה אחרי המלחמה ההיא, דור שני לניצולי שואה. שני הוריה איבדו את משפחותיהם ומכריהם ונותרו לבד בעולם. היא גדלה למציאות אחרת, אבל קורס אחד שעברה, שינה את חייה והוביל אותה למקום שבו היא נמצאת היום. אחרי 64 הרצאות בנושא, היא רואה עצמה כשליחה של העם היהודי להנצחת זיכרון השואה.
לפני כשלושה חודשים יצאה אורנבוך (76) עם הרב אברהם קריגר למסע אישי בפולין וחזרה עמוסת רגשות. "הוריי", היא מספרת, "עלו מיד לאחר השואה, אחרי שאיבדו את כל היקר להם. אימי הייתה נשואה. היא איבדה את הוריה, אחיה ואחיותיה וגם את בעלה. גם אבי היה נשוי. הוא איבד את הוריו, אשתו ושלושת ילדיו. הם נשארו אודים מוצלים מאש, לבד בעולם. אבי היה נגר באוושוויץ, אימי הייתה בבוכנוולד. העבירו אותם למחנה כורים בגרמניה, שם הכירו ובחרו בחיים. על כך אני מעריצה אותם.
"בשנת 1945 נסתיימה המלחמה. שנה לאחר מכן הם נישאו, ובשנת 1947 נולדתי, בת יחידה להוריי. הם עשו את הבלתי ייאמן. ב-1949 הם בחרו להגיע לישראל ולא להישאר בגולה". היא מספרת בגאווה שבגיל 18 שירתה בעיר הדרומית שדרות, והיום בנה, כלתה ונכדיה בונים את ביתם שם.
במשך 41 שנה עבדה אורנבוך בתפקידים בכירים במשרד החינוך במחוז תל אביב. לפני כתשע שנים סיימה את עבודתה והתמסרה לטיפול בהוריה. "אחרי שהוריי נפטרו", היא מספרת, "חשבתי שהגיעה העת ונרשמתי לקורס שליחי זיכרון שיועד לבני הדור השני לניצולי שואה, אצל הרב אברהם קריגר, שייסד את מכון שם עולם להנצחת השואה.
"במשך ארבעה חודשים הוכשרתי להעביר את המסר – צוואת הנספים בשואה. היום אני מרגישה שחייבים להציג את השואה באור אחר. את תעצומות הנפש, את ההישרדות, את הניתוק מהיקר מכל וגם את הבחירה בחיים והשמירה על צלם אנוש, ומתוך הקושי - להעמיק בעזרה לזולת".
