"זה מקצוע שלא השתנה וזו גם דרך חיים", אומר השחקן גבי עמרני (88), שחדוות היצירה והמשחק מלווה אותו על במות התיאטרון, מסכי הקולנוע והטלוויזיה כבר 69 שנה. עמרני, אב לארבעה ילדים וסב לשישה נכדים, מתגורר במשך שנים ארוכות בשכונת קריית קריניצי שבמזרח רמת גן. בתו, מעיין, היא היחידה שהלכה בדרכו. במהלך הקריירה העשירה שלו, זכה עמרני בפרס אופיר למפעל חיים, באות יקיר העיר רמת גן, ולאחרונה התבשר כי לנוכח פועלו, הוחלט לקרוא רחוב על שמו בשכונת מגוריו.

נפגשנו בבית קפה ברמת גן. "אני לא השחקן הוותיק היחיד שממשיך להופיע. גם ליא קניג ואלברט כהן מופיעים", הוא אומר ומחזיק בידו את הסיגר, שהפך לסימן היכר שלו. לדבריו, "תלוי איך מגיעים לגיל הזה. יש כאלה שמפסיקים ומחליטים לברוח משדה הקרב הזה, ויש כאלה שכל הזמן ממשיכים. זה מקצוע שלא רק מאפשר לך להתפרנס, אלא גם נותן לך את הסיבה לחיות, מבחינה נפשית".

סיפור חייו של עמרני מרתק. "ההורים שלי עלו מתימן בשנת 1890, ואני נולדתי בשכונת הפחים בירושלים. היינו שמונה אחים ואחיות, למדנו בבית הספר אליאנס בירושלים, שם למדו אנשים בעלי אמצעים וגם עניים, והלמידה הייתה קשה. אלה היו זמנים אחרים, כשתלמידים רעדו מההורים".

בשנת 1953 התגייס כלוחם קרבי לחטיבת הנח"ל. "הייתי בתנועת השומר הצעיר, והגרעין שלנו עלה לקיבוץ דן, שהיה אז יישוב ספר", הוא משחזר. בעת שירותו הצבאי, הגיעה המפנה הגדול, ששינה את מסלול חייו. "הצבא החליט לקחת מכל גרעין נח"ל חייל אחד לקורס שירה, ובגרעין החליטו שאני אלך. עשינו מסיבת סיום בדרום הארץ, ובאמצע המסיבה הגיעו מפקדים ששמעו אותי שר, ואז הגיעה אליי בקשה להגיע למבחנים בלהקת הנח"ל. בהתחלה התלבטתי, אבל החבר'ה שכנעו אותי ללכת. דוד ברגמן בחן אותי, ובשנת 1954 כבר הייתי חלק מלהקת הנח"ל".

עמרני, הנמנה עם המחזור השני של להקת הנח"ל, ביחד עם חיים טופול ואורי זוהר, הגיע לתודעה הציבורית באותה תקופה, כששר כסולן את "הוא לא ידע את שמה". לאחר שחרורו מצה"ל, חזר עמרני לגרעין הנח"ל ושהה בקיבוץ יקום ובהמשך בקיבוץ הזורע, אבל מהר מאוד חזר לבמה. "באותם ימים הקימו להקה של הקיבוץ הארצי וככה המשכתי בתחום", הוא משחזר. בהמשך, הוצע לעמרני להצטרף ללהקת המחול ענבל, שעמה יצא לסיבוב הופעות באירופה ובארצות הברית. עם שובו, עזב את הקיבוץ ועבר לשכונת כרם התימנים בעיר הגדולה תל אביב.

"עזבתי את הקיבוץ והתחלתי לעבוד כאומן וכמנהל במה בתל אביב", מספר עמרני. "זה היה שילוב של עבודה פיזית ואומנותית, ומזה התפרנסתי אז", הוא מספר. בסוף שנות ה-50 הצטרף כחבר ללהקת "בצל ירוק" של יוצאי הנח"ל, יחד עם טופול, זוהר, נחמה הנדל ואחרים. בשנת 1962 יצא ללימודי משחק ודרמה בניו יורק, ועם שובו לארץ פצח בקריירה עשירה ומגוונת כשחקן בעשרות מחזות, סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה.

בין היתר, שיחק עמרני במחזות "עקידה", "אמי הגנרלית", "הנהג של מיס דייזי" ו"יש לי כנרת", שזיכה אותו בפרס התיאטרון הישראלי. בהמשך, שיחק בשורת מחזות נוספים, בהם "הזונה מאוהיו", "אשכבה" ו"הבכיינים" על בימת התיאטרון הקאמרי. במקביל, השתתף ביותר מ-50 סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה, בהם "תעלת בלאומילך" ו"השוטר אזולאי".

באמצע שנות ה-70, בעידן סרטי הבורקס, זכה עמרני להצלחה רבה, כששיחק בסרטו של בועז דוידזון "משפחת צנעני". בהמשך שיחק גם בסרטו האחרון של אורי זוהר – "הצילו את המציל" ובסרט "מבצע יונתן". לאחר מכן המשיך להופיע במבחר הצגות, סרטים וסדרות טלוויזיה, בין היתר בסדרה "עספור" שבה גילם את מנשה התימני.

"קשה לי להסתכל לאחור"

"עד היום לא הסכמתי שיעשו עליי תוכנית 'חיים שכאלה', שתסכם את הקריירה שלי, אני ממשיך להופיע וממשיך ליהנות, כמו סנדלר שממשיך לתקן נעליים בידיים. המשחק על הבמה הוא אותו משחק, אותו מסלול. חוץ מהמשפחה, שתמיד הייתה אצלי במקום הראשון, ויתרתי על דברים אחרים בשביל המשחק, בעיקר על תחביבים. משחק זו דרך חיים. אני מעדיף לשחק על הבמה, מלשחק ברידג'".

הרגשת שמקפחים אותך לאורך הקריירה?

"היו דברים שעצבנו אותי, כמו מקרים שהעדיפו לבחור איש בהיר יותר או גבוה יותר. לעתים, הייתה תחושה של אפליה, אבל זה לא היה על רקע אישי. לא הייתה לי בעיה לשחק בכל תפקיד, ובאמת זכיתי להופיע במגוון גדול של הצגות תיאטרון, סרטים וסדרות טלוויזיה מסוגים שונים".

מה אהבת יותר, את התיאטרון או הקולנוע?

"את שניהם. בעבר אהבתי יותר תיאטרון, כי יש תחושה ישירה של קשר עם הקהל בעת ההצגה. בקולנוע אין את הקשר הזה. הבמאי יכול לשנות וליצור את הכיוון שהוא רוצה. הבמאי עושה את הסרט".

מה השתנה בתיאטרון מאז שהתחלת לשחק?

"היחס של השחקנים לתיאטרון. בעבר, הייתה יותר צניעות ופחות רושם. כיום, התחושה היא, שאנשים פחות אמיתיים ויש יותר קלות ראש בעשייה האומנותית. פעם שחקן שלא למד תיאטרון, לא היה נחשב. היום, יש הרבה שחקנים שלא למדו משחק, בעיקר בקולנוע. אני חושב שמשחק זה מקצוע. כיום, עולם האומנות יותר דורסני, יש יותר שחקנים, ההיצע גדול ויש יותר אפשרויות. יש גם יותר אפשרויות טכניות לעשות מה שאתה רוצה, אבל בסופו של דבר, את השחקן אי אפשר להחליף".

יש תפקידים שאתה לא יכול לשחק היום?

"אני לא יכול לשחק נער בן 18".

אפשר להתפרנס בכבוד מתיאטרון?

"תלוי כמה ההצגה הולכת. התקופה הקשה ביותר לשחקן היא תקופת החזרות, שנמשכת לעתים חודשים".

לימדת משחק?

"ניסיתי ללמד משחק לפני כעשר שנים, אבל ראיתי שמה שמעניין כיום רבים מאלה שלומדים משחק, הוא מתי יגיע האודישן. חושבים ישר על האודישנים, כמו בטלוויזיה. צריך יותר סבלנות כדי ללמוד את המקצוע".

איך הרגשת כששמעת, שהחליטו לקרוא רחוב על שמך?

"ההודעה מראש העירייה מאוד ריגשה אותי. קיבלתי בעבר את אות קיר העיר וגם זה היה מרגש. אני אוהב את רמת גן, את האנשים ואת השכונה. התחושה נהדרת, אני מכיר רבים ורבים מכירים אותי".

מה התוכניות לעתיד?

"להמשיך לעשות הכול, כמה שאני יכול. בעבר, הציעו להפיק עליי סרט, אבל קשה לי להסתכל לאחור. ייתכן שלא תהיה ברירה ואסכים".