העם היהודי לא ויתר על זכות הראשונים של חגיגת הפורים

מגילת אסתר, שאותה קוראים בליל חג הפורים ובבוקרו, מספרת על נס שהתרחש לפני כ־2,300 שנה, כשהעם היהודי נחלץ ממזימה שטנית: המן, יועצו של המלך אחשוורוש שמלך על האימפריה הפרסית, זעם על אחד ממנהיגי היהודים, מרדכי, בעקבות סירובו של האחרון להשתחוות לפניו. כנקמה במרדכי ובעמו זמם המן "להשמיד, להרוג ולאבד" את כל היהודים שבאימפריה הפרסית ביום אחד. 
 

אולם הצלת היהודים הייתה מוכנה עוד קודם עצת המן להשמידם: שנים מספר קודם לכן נלקחה אסתר, בת אחיו של מרדכי, אל ארמון המלך אחשוורוש, והוא בחר בה לשמש כאשתו המלכה. באמצעות תחבולה מסוכנת הצליחה אסתר לסכל את עצתו של המן, וזו התהפכה על ראשו כשהמלך אחשוורוש ציווה לתלות את המן על העץ שהכין עבור מרדכי. לזכר נס זה, אנו חוגגים את יום הפורים בארבע מצוות: קריאת המגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים.
 

התייחסות מפתיעה לסיפור זה אנו מוצאים בתלמוד הבבלי. במסכת שבת דף פח ישנה סוגיה נרחבת העוסקת במעמד הר סיני ושם מופיעה התייחסות לסיפור המגילה כמקבילה של אותו מאורע מכונן שבו ניתנה התורה לעם ישראל. 

יתרה מכך: באותה סוגיה תלמודית נטען כי במעמד הר סיני לא קיבל העם את התורה מרצון חופשי; היה שם ממד של כפייה, כאשר ההתגלות הא־לוהית לא נתנה מקום לסירוב. לעומת זאת, בסיפור המגילה קיבלו היהודים את התורה מרצון חופשי ומלא, ללא כל כפייה. לפיכך, מסכמים חכמי התלמוד, קבלת התורה שהתרחשה בימי אחשוורוש עדיפה על קבלת התורה שהייתה במעמד הר סיני. אך היכן רמוזה קבלת התורה בסיפור המגילה? 

ברובד הגלוי של המגילה איננו מוצאים ולו רמז לתורה ולקבלתה. אך כידוע, מגילת אסתר היא מגילה של הסתרה. הרובד הגלוי של המגילה הוא רק הראשון מבין הרבדים הרבים הרמוזים בה. אחד מאלו שעסקו בביאורה של מגילת אסתר היה רבה של פראג במחצית השנייה של המאה ה־16, הרב יהודה ליווא, המכונה "מהר"ל מפראג" ומוכר כאחד מחשובי ההוגים בתולדות המחשבה היהודית. ספרו על מגילת אסתר נקרא "אור חדש", והוא אכן מפיץ אור חדש על הרבדים העמוקים והנסתרים של המגילה. בהקדמתו לספר זה דן המהר"ל בסוגיה התלמודית שאותה ציטטנו, וחושף היכן רמוזה קבלת התורה בסיפור המגילה.

קבלת התקנה של ימי הפורים על ידי העם היהודי הייתה לטענת המהר"ל הבעת עמדה כללית על מצוות התורה. מצוות הפורים אינן כתובות בתורה, וכאשר קיבל העם היהודי על עצמו את החג, הוא עשה זאת מרצון ומאהבה. היה בכך גילוי של רצון חיובי המלמד מן הפרט על הכלל. מצוות הפורים לא עמדו לעצמן, אלא היו תוספת על מצוות התורה, ומשכך, קבלת מצוות הפורים ברצון הייתה קבלה מחודשת של מצוות התורה – והפעם, ברצון חופשי.

על דברים אלו יש להוסיף כי לקראת סיומה של המגילה מתוארת הדרך שבה התקבלה התקנה של ימי הפורים בעם ישראל. תחילה, נחגגה חגיגה עממית ספונטנית שלבשה אופי של משתאות וסעודות. בשנים שלאחר מכן החליטו מנהיגי העם, מרדכי ואסתר, לקבוע את החג כתקנה רשמית, ותקנה זו התקבלה, כפי שאנו קוראים במגילה: "וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם" (אסתר ט, כג).

השניות שבפסוק זה היא גלויה. קבלת היהודים את תקנת ימי הפורים הייתה קבלה כפולה. הם קיבלו את המנהג העממי שבו החלו לנהוג קודם לכן והם קיבלו גם את התקנה שמרדכי כתב אליהם. חגיגות הפורים היו אפוא מנהג עממי שגם לאחר קביעתו בחוק נותר בעל אופי עממי. העם היהודי לא ויתר על זכות הראשונים של חגיגת הפורים. זהו חג שלא נוצר "מלמעלה למטה", אלא להפך - "מלמטה למעלה".

הכותב הוא רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים.