מדינת ישראל ותושבי ירושלים חוגגים את יום שחרור ירושלים בכח' באייר, אבל אצלי כל השנה הוא 'יום ירושלים'. אני יוצא מביתי במעלה אדומים – העיר ששטחה שוחרר במהלך מלחמת ששת הימים, עולה במעלה הדרך לירושלים, חוצה אותה בכביש המוביל בואכה העיר העתיקה, כשאני עובר ליד גבעת התחמושת ושער מנדלבאום, ומשם ממשיך תוך שאני חולף על פני העיר העתיקה לגוש עציון, מקום עבודתי, גוש עציון, המקום ששוחרר גם הוא באותה מלחמה. הנופים שאני חולף על פניהם יום יום הם נופי יום ירושלים.

ואז אני נזכר בתקופה שבה שירתי במילואים כרב גדודי בחטיבת הצנחנים המרכזית – זו המפורסמת כמשחררת ירושלים, ושהגדוד שבו הייתי מוצב הוא הוא הגדוד שפרץ את הדרך בשער האריות החסום אל הר הבית והכותל המערבי. במלחמת לבנון השנייה שהיתי עם מפקדת החטיבה על פסגת הר אדיר, מקום שינה מסודר לא היה שם, והלינה הייתה ברכבים הפרטיים שלנו שחנו בחניון מאולתר בראש ההר. במשך כמה ימים ולילות הצטרף לרכב שלי אותו צנחן בלונדיני, המפורסם מהתמונה של שלשת הצנחנים בכותל, ששירת גם הוא במילואים בחטיבה, והרגשתי את משק כנפי ההיסטוריה על מושבי הרכב שלי.

ולפתע אני קולט שיום ירושלים הוא יום שבו ההיסטוריה כולה דממה לרגע, יום שבו שמים וארץ נשקו זה לזה, יום שבו הרגיש כל העם שאלפיים שנה התקפלו ונכנסו בתוך רגע אחד, אותו רגע שבו קול השופר של הרב גורן הרעים על יד הכותל ודגל ישראל התנופף שוב מעליו – בהר הבית. רגע שבו כל העולם עמד דום בהשתאות ומלמל לעצמו "שבו בנים לגבולם". האם עוד היה רגע דומה לזה בהיסטוריה האנושית? האם היה עוד כזה רגע בהיסטוריה שכיסופי עם שלם במשך אלפי שנים התנקזו אליו?

מהו סודה של ירושלים שהמשיכה להיות גחלת לוחשת בנשמתנו תקופה כל כך ארוכה? מהו סודו של הר הבית שלא הפסיק מלעלות בדמיונם ומחשבותיהם של מיליוני יהודים וציעף את עיניהם בדמעות במשך דורות כה רבים? האם אנחנו מסוגלים להסיר את הלוט מעל הסוד הזה בכלל?

ירושלים והר הבית היו עלומים עם יסוד ממלכת ישראל בימי יהושע בן נון. עיר יבוס היא הייתה נקראת, עיר שלא נכבשה ובשיפוליה היה אותו מקום שעל פי המסורת ממנו הושתת העולם, שם עקד אברהם אבינו את יצחק על גבי המזבח, ואותו בחר ה' כמקום להשראת שכינתו בבית המקדש. סלע היסוד לקיומנו שוחרר מידי היבוסים מאות שנים אחר כיבוש הארץ על ידי דוד המלך, בדיוק כמו שקרה לנו לפני כמה עשרות שנים בתקופה המודרנית.

זהו באמת פלא, כיצד סלע פיזי הופך להיות אבן פינה רוחנית בנשמה, ופלא לא תמיד ניתן להסברה, אבל אנחנו מרגישים אותו כל כך עמוק בתוכנו, כך שכל הסבר רק יגמד את התחושה הזאת, וכל נימוק וטעם יצמצמו את עוצמת הרגש הפועם ביחס לאותה אבן פינה. יש המתייחסים כיום בזלזול לקשר בין אדם ואדמה, ירושלים מלמדת אותנו, שאדמה יכולה גם להיות תשתית לאדם. יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם.

הכותב חבר באיגוד רבני קהילות