פרויקט ''שיחות בהר הבית'' מיועד להנגיש לכלל עם ישראל ולעולם כולו את מרכזיות המקום מאז ומקדם! בהיסטוריה, בארכיאולוגיה, בתרבות ובדת. בסדרת שיחות זו, יועלו שיחות שונות עם מגוון דמויות בחברה הישראלית, בנושא הר הבית על חלקיו הרבים.
פרק 29: וחתולים הילכו בהר
עליתי לירושלים, להר הבית, בשנית בימי סגר, ביום יום שלישי ה- 13.10.20 בצהריים. שקט שרר במקום. רק חתולים הילכו בו, יללו, בכו, חיפשו אחר אוכל למחייתם, אלו המראות שנגלו לעיניי כשפסעתי דוממת פנימה אל מתחם ההר. עלה במחשבתי הפסוק מאיכה: ''עַ֤ל הַר־צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ־בֽוֹ''
ההר היה כמעט ריק, למעט כמה ערבים, אנשי הווקף, שביצעו עבודות במקום. התקדמתי במורד ההר לבדי, לא הרחק משם היו כמה יהודים, גברים בעיקר, מהם ניכרה מן חווית יתמות ונכות רוח. שאלתי אותם מדוע נפלה רוחם? התשובה שקיבלתי לא סיפקה את משמעות שאלתי, התשובה שעלתה מהם הייתה: ''הרוטינה שבדבר העליות להר'', היה זה כמו תירוץ שתמיד אפשר ללעוס כשאין אחיזה בדבר של ממש במקום, בו שוכנת השכינה ומצפה לבניה שישובו מין הנכר בגופם ,ברוחם ובנפשם.
כך יצאתי משם, מתוסכלת, מהורהרת ומבולבלת מדוע אנחנו מתעקשים על המקום? בדרכי חזרה לביתי במושב יכיני בעוטף עזה היתה עלתה בי התשובה: לא אנחנו אלה המתעקשים אלא ''השכינה'', האנרגיה הקדושה בהר, היא שמשכה אליה את אברהם אבינו להעלות לעולה את בנו, יחידו אשר אהב. היא היא המתעקשת. הוא משכה את עמנו אליו אלפיים שנה ולא תעזוב אותנו אף אם נרחיק לנדוד בחומר וברוח. על הר המוריה התחייב לה אברהם אבינו ואנחנו צאצאיו לא נעזבנה, אף אם יהיה זה קשר קשה מאוד.