"חג ההתחדשות": אחד הפיוטים המפורסמים והאהובים ביותר בבתי הכנסת הספרדים הוא הפיוט הפותח את תפילות ראש השנה ונקרא "אחות קטנה" שנכתב ע"י תלמידו של הרמב"ן רבי אברהם חזן מגירונה במאה ה-13. הפזמון החוזר בפיוט בין בית לבית הוא "תכלה שנה וקללותיה", ובבית האחרון הפזמון משתנה ל"תחל שנה וברכותיה".
לכאורה, יש להבין מדוע הפייטן מאחל לנו "תכלה שנה וקללותיה"? האם לא תתכן מציאות שבה לאדם הייתה שנה טובה ומעולה והוא היה שמח שתימשך? הרי אין שנה שיש בה רק קללות, ובדרך כלל השנה כוללת בתוכה גם ברכות וגם קללות, ולפי הבנה זו היה עדיף לכאורה לאחל "תכלה שנה וקללותיה" ו"תמשיך שנה וברכותיה", על מנת שלא נפסיד חלילה את הברכות של השנה שעברה?
יתכן שהפייטן רמז בפיוטו לאחת הנקודות המהותיות של ראש השנה. הצורך הקיומי של האדם להתחדש ולהשתנות. וגם אם הוא רוצה להמשיך את מה שהיה, עליו לעשות זאת מחדש כאילו זו הפעם הראשונה.
כאשר אדם מתרגל לברכות שלהם זכה במהלך השנה, הברכות הללו הופכות להיות קללות. ההרגל גורם לנו לאבד את הרגשת הטוב הפנימית שיש מי שדואג לנו, ואת תחושת ההערכה כלפי נותן הברכה. בשלב מסוים האובדן הזה עלול גם לגרום לחוסר סיפוק המוביל לכפיות טובה ומאיסה בטובה. פתאום המצב הנפלא שהיינו בו הופך להיות בלתי נסבל עבורנו.
זו הסיבה שבכל שנה אנחנו מציינים "ראש שנה", זמן שבו אנחנו מתחילים מחדש, ומבקשים שהשנה הקודמת על קללותיה וברכותיה שהפכו גם הם לקללותיה שיכלו ויסתיימו. ומבקשים "תחל שנה וברכותיה" , ברכות חדשות שגם אם הם דומות לברכות שהיו בשנה הקודמת מבחינתנו הן יהיו "חדשות" לגמרי כאילו קבלנו אותם בפעם הראשונה.
כך גם ניתן להבין את האמירה שאנו מאחלים לעצמנו בערב ראש השנה, בזמן אכילת ראש הכבש או הדג כאשר אנו אומרים "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב". הראש נע בצורה רצונית לעומת הזנב שנע באופן לא רצוני. אדם יכול להיות "ראש" ולהחליט מה הוא רוצה לעשות, או להיות "זנב" ולהיגרר אחר אחרים, או אפילו למציאות שאליה התרגל וקשה לו לשנותה.
בראש השנה אנו עורכים חשבון נפש בו יש לבחון מחדש את כל ההחלטות שלנו מהשנה שעברה, גם את ההחלטות שהיו "ראש" והפכו כעת ל"זנב" כי התרגלנו לעשותם. עלינו שוב להפוך אותם ל"ראש" ולבדוק האם הייתה זו החלטה טובה שצריך להמשיכה? או שמא הגיע הזמן לשנות כיוון?
רק באופן כזה לא נאבד אף פעם את תחושת הברכה, את ההכרה בכל הטוב לו זכינו ואנו זוכים בכל יום ויום. ואם שוב פעם נרגיש שאנחנו מתרגלים, ושוב הראש הופך לזנב, נשליך את הברכות שהפכו לקללות ונתחיל מחדש, "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".
הכותב הוא ראש מיזם "צהר לחיבור" וחבר הנהלת צהר