הרבה תהליכים חברתיים עברו זירוז בגלל מגיפת הקורונה שהכתה בעולם בעוצמה רבה. אחד מהם קשור לקהילות ולקהילתיות בארץ ובחוץ לארץ שספגו פגיעה קשה. כך לדוגמה, בתחילת משבר הקורונה רבים מהמתפללים בבתי הכנסת הקהילתיים נטשו את התפילה המרכזית ופתחו מנייני חצרות, בכניסה לבניין או בחניה. כעת, כשחלק מההגבלות הוסרו, וניתן לשוב ולהתפלל בבתי כנסת, קשה לרבים לשוב למניין המרכזי.
ואל יהי הדבר קל בעיניכם, אני מכיר קהילות שהתפצלו לחמישה מניינים, וכל אחד נוח לו וטוב לו עם אלו שעמו, והוא לא מוכן לשוב ולשאת בעול של הכלל. הדוגמה הזו בבתי הכנסת נכונה לעוד המון דברים קהילתיים שהתמסמסו בזמן המשבר. האינדיבידואליזם הרוחני הוא לא בהכרח דבר רע, אבל כאשר אין איזון ראוי וחשיבה עם מבט לטווח ארוך, המחיר הציבורי הוא כבד מנשוא.
ידיד שלי, איש נכבד מאוד בקהילה היהודית בארצות הברית, אמר לי שהוא לא מתכנן לשוב לבית הכנסת שלו. הוא מחפש מניין יותר רציני ולא מהיר. אחר אמר לי שהוא לא חוזר כי מתאימה לו תפילה של שעה וחצי בשבת ללא נאום ארוך של הרב. המשותף לכולם הוא שהקורונה זירזה עבורם תהליך של פירוד ואינדיבידואליות רוחנית. אבל במבט־על כולל יותר, יש לזה כאמור מחיר כללי יקר מאוד.
חברה חייבת לאזן את הקצוות ולתת משקל רב להתקדמות רוחנית של הכלל ולמעטפת תרבותית רוחנית. צום עשרה בטבת, שחל היום, מצוין לזכר היום שבו התחיל המצור על ירושלים, שלבסוף הוביל לחורבנה. היום הזה מצוין כיום צום בין היתר מחמת הסיבות הללו של אנוכיות רוחנית וההסתכלות של כל אחד על עצמו. אי אפשר להימלט מהתחושה שבדורנו לרוב מעדיפים את הנוח ולא את הכללי. ועלינו כציבור לתת את הדעת כיצד מאזנים.
יום עשרה בטבת נקבע על ידי הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי בגלל רבים כל כך שאין מי שיאמר עליהם קדיש. תקנה זו תמוהה מאוד שהרי בכל פעם שמסיימים את קריאת התורה בשחרית, אומרים קדיש. הקדיש הזה עניינו הוא תיקון כלל הנפטרים בעם ישראל. כך כתב הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך בספרו "הליכות שלמה" (פרק י"ב, אות לח): "משום דעיקרו נתקן לעילוי נשמת המתים שאין אומרים קדיש אחריהם....".
למה אם כן ראתה הרבנות צורך לקבוע עוד יום לאמירת קדיש? אולי התשובה היא זו: רבים שאומרים את הקדיש שאחרי קריאת התורה חושבים על הנפטר שלהם מתוך מבט אישי ולא כללי. על כך הוסיף הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך: "ולכן אם לא עלה האבל עכשיו, אין נכון שהוא יאמרנו, שהרי הוא מכוון לעילוי נשמת מי שיש הוא אבל אחריו. אם לא שעלה הוא אחרון, שאז יכול לומר הקדיש, ויתכוון לעילוי נשמת מתו ונשמות כל שאר המתים".
לכן כתיקון לחטא שהוביל לגלות ראתה הרבנות צורך לחזק את הערבות ואת תחושת הכלל. נמצא אם כן כי עשרה בטבת הוא זמן מצוין לחשבון נפש של כולנו, על האיזון הרצוי והמצוי בין קידוש וקידום הפרט לתיקון הכלל.
הכותב הוא ראש ישיבת "תורה בציון" ויו"ר קרן "אחד לאחד"