החיבור בין השחקנית ואשת התקשורת הישראלית נועה תשבי לפעילת הרשת החברתית אמילי אוסטין היה מיידי, מהרגע שהשתיים הופיעו על מסך הזום. הן מעולם לא נפגשו או דיברו זו עם זו, אבל שתיהן עקבו אחת אחרי השנייה ברשתות החברתיות והדגישו כי הן מעריכות את העבודה שכל אחת עושה.
תשבי גדלה בישראל ועברה לארה"ב רק בהמשך חייה; הוריה של אוסטין נולדו בישראל אך גדלו בארה"ב, וכך גם היא. תשבי סיפרה על ילדותה כי היא "גדלה במשפחה ישראלית חילונית, יהודית חילונית, בעלת שורשים בקיבוץ ובחיל האוויר. אבא שלי לא חגג בר מצווה. תמיד עשינו ארוחת שבת, אבל אף פעם לא עם הפן הדתי של זה", הסבירה.
"אם היית שואל אותי 'מי את?' כשהייתי בת 17, הייתי אומרת: אני אישה. אני ישראלית. אני אזרחית העולם. להיות יהודייה היה אולי מספר 7 או 10 ברשימה. הייתי אומרת הכל לפני שאמרתי שאני יהודייה".
אוסטין, לעומתה, גדלה עם זהות יהודית חזקה: הסבים והסבתות שלה הם ילידי טורקיה, בולגריה, עיראק ותימן, שעלו לארץ והביאו ילדים בישראל, אך מאוחר יותר עברו לארה"ב. "כולם עברו לברוקלין", היא הסבירה. "ההורים שלי מאוד חילונים: אמא שלי עורכת דין ואבא שלי הוא איש נדל"ן בכיר". אלא שאף שהם גדלו בארה"ב, הוריה מאוד ישראלים: "כשהם עוברים ל'מצב ישראל', פתאום הכל זה כמו פיסטוקים ושש־בש. אנחנו עושים קידוש כל הזמן. זה מאוד ישראלי, אבל גם מאוד אמריקאי".
אוסטין תמיד הייתה 200% בתוך היהדות שלה. "עוד כשהייתי קטנה הייתי מסתובבת בבית הספר והייתי כזה: 'היי חבר'ה, אני יהודייה'", היא מספרת. היא גם החליטה לשמור על כשרות בכוחות עצמה, עוד לפני שהבינה למה. כשהחברים שלה רצו לאכול איתה, היא לא הסכימה אלא אם האוכל היה בקופסה עם סמל כשרות.
"המשפחה שלי לא שומרת כשרות ככה, אבל הייתי רק ילדה. חשבתי שהכל קיצוני. אזור המגורים שלי מלא ביהודים, שהם ציונים ענקים אבל לא מקיימים שום מצווה. אני לא שופטת אותם. אני לא פספסתי בחיי קידוש, ואני מדליקה נרות שבת מדי שבוע".
תשבי אומרת שבאופן מסוים היא מקנאה באוסטין: "כשאת חיה בתפוצות את מבינה שאת מיעוט. לא רק שגדלתי בישראל, שם יש רוב יהודי מובהק, אני ממש לא הבנתי שהאנטישמיות היא עדיין עניין".
אוסטין מתערבת: "אנחנו גדלנו בגולה, חבריי לא יודעים מה נחשב לאנטישמיות, זה מנורמל. אז כשאני אומרת לחברים שלי 'תפרסם את זה', 'זה קורה', לאף אחד לא אכפת".
תשבי: "אני מתכוונת לכך שהזהות היהודית שלך היא משהו שונה, היא מובנית. הרגשתי שאני כמו כולם, ואז התחלתי לטייל בעולם ופתאום ראיתי שמסתכלים עליי אחרת, כיהודייה וכישראלית".
כשאוסטין הייתה צעירה היא השתתפה בתחרות מיס ניו יורק והגיעה לטופ 15. כשהצטלמה עם חברתה שסיימה במקום השני ניגש אליה בחור ושאל אותה: "את יודעת למה היא ניצחה ואת הפסדת? כי היא מגרמניה הנאצית ואת יהודייה. תמיד תהיי היהודייה".
"אבא שלי היה שם והלסת שלו נשמטה. אני חושבת שזה היה הדבר האנטישמי הראשון ששמעתי בחיי", היא נזכרת. אוסטין מספרת שהיא מקבלת הערות אנטישמיות כשהיא מסקרת את ליגת ה־ NBA. "אנשים רואים את המגן דוד שלי ואומרים 'את יהודייה? את לא נראית'. והם לא מנסים להיות אנטישמיים".
כשנשאלו על העוינות כלפיהן באינטרנט וברחוב בגלל שהן פעילות פרו־ישראליות, ענתה תשבי: "האמת היא שלא אכפת לי. אני עוסקת בזה כל כך הרבה שנים. קיבלתי את האיומים הראשונים על חיי עוד ב־2011. ישראל היא עניין כל כך לא מגניב.
"ירדנו ליגה, נדחקנו לשוליים ונדחקנו החוצה להיות חלק מ'הקהל הלא מגניב'. וזאת אחת הסיבות שרציתי לנהל את השיחה הזאת איתך אמילי, כי אני מאמינה שמה שאנחנו עושות זה ריקליימינג ללהיות יהודים כחלק מ'הקהל המגניב'".
איך נוכל לגרום ליותר ישראלים לדעת יותר על יהודי אמריקה?
אוסטין: "אני חושבת שמעורבות היא המפתח. אנחנו יכולות להיות הגשר בין ישראל לאמריקה כי אנחנו למעשה מייצגות את שני העולמות. וכמובן אם הישראלים באמת יעשו מאמץ כדי להבין את האמריקאים, והאמריקאים יוכלו לעשות את אותו הדבר".
תשבי: "אני מסכימה לחלוטין שצריכים להיות תקשורת ודיאלוג בין הקהילות. אני לא חושבת שברמה העמוקה יותר ישראלים יכולים להבין את יהודי התפוצות ולהפך, וזה בסדר. אני פשוט לא חושבת שיהודי אמריקאי יכול להבין מה זה אומר לחיות במרחק של 30 ק"מ מחמאס. מנגד, הישראלים לא מבינים את האנטישמיות שאיתה מתמודדת יהדות ארה"ב. הם לא מבינים איך זה להתעורר בבוקר ולמצוא על על מפתן הדלת פליירים המשבחים את היטלר".
כשנשאלה מה היא אוהבת בקהילה היהודית האמריקאית, אמרה תשבי שהיא אוהבת הכל. "החלק הכי יוצא דופן היה בעיניי הפלורליזם והגיוון. כשהגעתי לאמריקה, כישראלית שמעולם לא הייתה בבית כנסת, ראיתי גברים ונשים יושבים יחד ואישה מתעטפת בטלית, ואמרתי לעצמי אלוהים אדירים, אני מעולם לא גדלתי בידיעה שזאת אפשרות".
אוסטין: "אני אוהבת את הסולידריות שיש בישראל, במיוחד בתקופה האחרונה. עם זאת אנחנו צריכים יותר מזה. הדבר השני האהוב עליי הוא האופי הישראלי המחוספס, שהלוואי שהאמריקאים היו יכולים לקבל ממנו מעט, לא יותר מדי, אלא רק מעט".
ותשבי מסכמת: "בין אם זו אנטישמיות, או כל השסעים והנושאים שקורים בישראל ומשפיעים כלפי חוץ, אנחנו קהילה. אנחנו נלחמים אחד בשני, מתגברים, לומדים וגדלים".
הראיון הוא פרויקט משותף של קרן משפחת רודרמן וקבוצת הג'רוזלם פוסט לרגל שנת העצמאות ה־75 של ישראל והקשר עם יהדות ארה"ב