"מאה אלף לירות" – זה הסכום שהתחייב חתן צעיר כדמי הכתובה לכלתו השוטרת הצעירה כאשר עמדו מתחת לחופה בלוד לפני שנים רבות. לאחר 45 שנות נישואין של עליות ומורדות החליטו בני הזוג להתגרש. האישה סירבה לוותר על דמי הכתובה ובקשה מבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה לממש את דמי הכתובה כחלק מהליך הגירושין.
לדעת הבעל ופרקליטיו, מאה אלף לירות שוות לעשרה שקלים חדשים בלבד והוא מוכן לשלם אותם ואף להכפיל ולשלש. לעומת זאת האישה דרשה סכום של 238 אלף שקלים כדמי כתובה צמודים לחילופי המטבעות ולמדד יוקר המחייה.
חברי בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה, אב בית הדין הרב יגאל לרר והדיינים, הרב מנחם הגר והרב דוד גרוזמן, נדרשו לסוגיה ההומניטרית הנובעת מההסכם, ובחנו את משמעות המרת המטבע ואת הרלוונטיות של הצמדה על פי ההלכה.
בפסק הדין המשתרע על פני עשרות עמודים וחובק את ההיסטוריה ההלכתית החל מ"שולחן ערוך" וכלה בדיינים בני זמננו, בחנו הדיינים את נושא חילופי המטבעות וההצמדה בהלכה.
לאחר משא ומתן הלכתי ממושך ומקורות הלכתיים רבים המתבססים בעיקר על פסקי דין של הרב עובדיה יוסף והרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, הגיעו הדיינים למסקנה כי: מאה אלף לירות הן אכן מאה אלף לירות, ולא מאה אלף שקלים חדשים. יחד עם זאת, על פי רוב הפוסקים ובראשם הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, יש להצמיד את הסכום המופיע בכתובה.
מכיוון שהבעל, כלומר החתן, והרב עורך הנישואין לא הגדירו בשעתו את ההצמדה, החליטו הדיינים לרר, הגר וגרוזמן כי הדרך ההוגנת ביותר, הן מבחינה הלכתית והן מבחינה מהותית, היא הצמדה לדולר. הדיינים בדקו ומצאו כי מאה אלף לירות בשנת 1974 היו שוות ערך ל-15 אלף דולר. בפסק הדין נקבע כי החוב שהבעל חייב עומד על מאה אלף לירות, ועל הבעל לשלם בפועל חמישה עשר אלף דולר.