בואו נודה על האמת – פספסנו. שמחנו מאוד כשאחינו היהודים לחלוטין (שו"ת יביע אומר של הרב עובדיה יוסף) עלו ארצה מאתיופיה. המוסד וצה"ל השקיעו מאמצים אדירים וממושכים וסיכנו סוכנים וחיילים כדי להעלותם ארצה. התמונות המרגשות של אלפי יהודים מצטופפים במטוסי צה"ל ואל-על נחרתו בעומק הזיכרון הלאומי.
לא כולם הצליחו להגיע וחלקם מתו מתלאות הדרך, מצעידות ארוכות, מעינויי המשטר, מצמא, מרעב ומהתעללויות השודדים. רק אנשים גדולים עם תעצומות נפש מסוגלים להגיד אחד לשני "עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים, מאמץ אחרון לפני ירושלים" למרות כל קשיי הדרך.
אך מתברר שהרגעים המרגשים בנתב"ג הם רק התחלת המסע אל נבכי החברה הישראלית. 90% מיהודי אתיופיה מתחתנים עם יהודי מאותו מוצא, ורק 10% מתחתנים עם פרנג'ים, עם ישראלים אחרים (נתוני הלמ"ס). קליטה של חברה לא נבחנת בססמאות של בחירות אלא תחת החופה. אם אתה לא מסוגל להתחתן איתם אז נכשלת בקליטה האמיתית שלהם. אכיפת יתר או תקציבי רווחה לא יקבעו את היחס ליהודים מאתיופיה אלא הסולידריות של האנשים הפשוטים.
כילד שגדל עם יהודי אתיופיה חיפשתי הזדמנויות כדי לפגוש את זקני העדה ולשמוע מהם את סיפורי העלייה. בכל מפגש גיליתי קהילה עם סולם ערכי מוצק ואופטימיות בלתי נתפסת. רגעי הקושי של העלייה לא הכינו אותם למסעות הפרך של הקליטה. מרגע שדרכו על אדמת ארץ ישראל המדרג המשפחתי נשבר. באתיופיה האבות, ובמיוחד זקני העדה, היו המפרנסים והמנהיגים, אך ברגע שהגיעו הסבא הנערץ היה זקוק לעזרת נכדתו הקטנה בקניות כדי שתתרגם לו את השפה החדשה. צבע העור, המנהגים, השפה, המבטא, המנטליות והסטיגמות הרחיקו אותם ויצרו תחושת זרות עמוקה. המושג "העדה" מסמל יותר מכל את המחיצה הסמויה בין יהודים יקרים אלו לבין שאר החברה. לפעמים נדמה שדווקא הצבע השחור נראה שקוף.
המאבק למען שוויון אמיתי איננו מתחיל בהצהרות הפוליטיקאים או באסטרטגיה משטרתית אלא ביחס האנושי והאמפתי לעובד ולשכן. 125,500 יהודים שמסרו את נפשם כדי לעלות ארצה עדיין נמצאים בתהליכי קליטה קשים. אם התורה מלמדת שצריך לאהוב את הגר אהבה עמוקה אז קל וחומר שאנו צריכים לאהוב אחים יקרים שהופרדו מאיתנו בעל כרחם.
המאבק איננו צריך להיות מאבק "שלהם" אלא מאבק של כולנו למען חברה מוסרית יותר. בהפגנות צריכים להיות כל גווני החברה הישראלית ולא רק בני העדה. חברה שרוצה שבניה יעלו ארצה אך לא מספיק מוכנה להתאמץ כדי לקלוט אותם הינה חברה שלא למדה מספיק מהי אחווה אמיתית ואיך מתייחסים לאח. הכאב שלהם הוא הכאב של כולנו.