הנקודה ההיסטורית: מה הסיפור של השכונה היהודית היחידה ברצועה?

שם המקום, רובע היהודים, מעורר תמיהה. אנחנו לא נמצאים בירושלים אלא ברצועת עזה. כשצועדים לכיוונו, אחרי שעולים במדרגות המובילות אליו, מבחינים בשכונת מגורים ישנה בעלת מאפיינים היסטוריים ייחודיים. היא נמצאת ברובע א־זייתון שבמזרח עזה ומתגוררות בה כמה משפחות. המבנים כאן עתיקים מאוד, מזהים היטב את הסדקים בקירות. שמה של השכונה, כאמור, הוא רובע היהודים, אבל אפשר להסתפק גם ברחוב היהודים. רוחבו כשלושה מטרים ובתים ניצבים בשני צדיו.
 

השם, כמובן, מעורר סקרנות לגבי מקורו. אלא שמעטים מאוד מחזיקים במידע כלשהו בנוגע לשכונה ולהיסטוריה שלה. תושב המקום, פיראס (75), טוען שהשם רובע היהודים הוא זכר לתקופה שבה התגוררו כאן סוחרים יהודים, בזמן השלטון העותמאני והמנדט הבריטי שלאחריו. אלה התיישבו פה בשל היותו של המקום נתיב סחר בין עזה למצרים, ובין סוחרי עזה ומצרים שררו בזמנו יחסים טובים.
 

לאחר כמה שנים, כך מספרים ברובע, רצו היהודים לקבל בית עלמין משלהם. השלטונות המצריים הסכימו, ובמקום אכן הוקם בית קברות יהודי. בשדות השכונה נהגו לגדל חיטה ושעורה, וניטעו שקמים. מאוחר יותר נעקרו השקמים לטובת התרחבות עירונית.
 

פיראס מספר כי "במהלך השלטון המצרי ברצועת עזה, בין 1948 ל־1967, המושל המצרי הרס את בתי המגורים שעמדו ברחוב סלאח א־דין בשכונת א־זייתון לצורך הרחבה. בית הקברות היהודי חולק למגרשים שניתנו כפיצוי לתושבים שנפגעו מהריסת הבתים".
 

אחרי 1967 הגיעו ישראלים לשכונת היהודים, שבה ניצב כאמור בעבר בית העלמין היהודי. הם ניסו לתבוע חזקה על הקרקע, אבל נכשלו, מכיוון שתושבי המקום החזיקו במסמכי בעלות רשמיים. אך בכל זאת, שם האזור נשאר כשהיה: רובע היהודים.

 

מאפייניה של השכונה הישנה השתנו עם היעלמותו של בית הקברות תחת הבניינים והבתים שמסביב. אגב, המקום כונה גם השכונה האפורה בשל צבע הקרקע כאן. לפי סיפורים אחרים, המקום נקרא כך כי כאן ניצב המזבח של אלוהי הפלשתים דגון.
 

אום עבדאללה הקשישה, שחיה בשכונה יותר מ־50 שנה, מספרת גם היא על ההיסטוריה שלה: "היו כאן סוחרים יהודים, ילידי ישראל, לפני 1948. הם התיישבו במקום מכיוון שעזה שימשה נקודת סחר חיונית באותה התקופה. הם נהגו לעבוד במסחר ובחקלאות".
 

תושבי השכונה מספרים שבעבר גם אזרחים ישראלים נהגו להגיע למקום מדי שנה, כדי להתפלל בבית העלמין, אבל אחרי 1967 הביקורים פסקו. אחרי שישראל כבשה את רצועת עזה, דברים השתנו. העזתים שחיו כאן החלו להתייחס ליהודים כאל כובשים.
 

אום עבדאללה מוסיפה: "משום שכמה יהודים נקברו בשכונה, היהודים חשבו שהיא בבעלותם. הבתים פה היו פשוטים מאוד. לכל משפחה הייתה חלקה אחת. היהודים לא אישרו למשפחות להרחיב את השטחים הבנויים עד שנת 1988, זמן האינתיפאדה הראשונה, אבל אז הם עזבו את האזור, ולתמיד".

כיום השכונה עדיין מאופיינת בבתים פשוטים, וכמה מהם עוד מקורים באזבסט ובעלי דלתות עשויות עץ או פלדה.

 

ח’ליל עובאדה, היסטוריון עזתי, סיפר כי "לפני 1948 שרר ברחבי פלסטין מצב של אחווה בין שלוש הדתות: אסלאם, יהדות ונצרות. לפני המנדט הבריטי, השלטונות המוסלמיים נהגו לאפשר ליהודים ולנוצרים לגור בכל מקום שבו רצו. עקב מיקומה האסטרטגי של עזה, המקשרת בין אסיה ואפריקה, התגוררו בה סוחרים יהודים. בסופו של דבר, המקום נקרא על שמם. הם נשארו לגור שם במהלך השלטון המצרי, אז הוענק להם השטח כבית קברות".
 

לטענת עובאדה, לאחר שנים, המקום נמכר לבסוף למשרד הפלסטיני לענייני דתות בידי אחד התושבים היהודים, לפני הנטישה לצמיתות ב־1988. "היו כאן כ־300 יהודים שהחזיקו בטחנת קמח, בתי מסחר ומפעלים", הוא מסכם. כך עזבו היהודים את עזה, אך שמם נקשר עד היום בשכונה. תושבי המקום ניסו לשנות את שמה, אך ללא הצלחה. למרות הסכסוך עם ישראל, התושבים כנראה התרגלו לרובע היהודים.