מחלת החצבת היא בעיה בריאותית. מחלת החצבת היא בעיה עולמית. מחלת החצבת היא – גם – בעיה אמריקאית. וצריך לומר ביושר: היא בעיה יהודית.
לא נעים לומר, לא נעים אפילו לחשוב על צירוף המילים הזה: יהודים מפיצי מחלות. אבל אתמול אי אפשר היה שלא להרהר בו, כאשר העיתון "הוושינגטון פוסט" פרסם כתבה ארוכה על ״המטופל מספר אפס״ – פציינט זירו. מיהו המטופל הזה? הוא בא לניו יורק כדי לאסוף כספי צדקה בקהילה החרדית. אחר כך נסע ברכבת לדטרויט, מישיגן. אחר כך ביקר בבתים פרטיים, התפלל כל יום בבית כנסת, קנה בחנויות כשרות, הדביק והדביק והדביק. בסך הכל, 39 הדבקות. ואגב, הוא בא מישראל. יצא בנובמבר ומאז הוא מסתובב.
מצב חירום בברוקלין
יותר מ־500 מקרים חדשים של חצבת ביותר מ־20 מדינות בארצות הברית נרשמו בחודשים האחרונים. זו התפרצות חמורה, כנראה החמורה ביותר ב־25 השנים האחרונות. כמחצית המקרים התגלו בניו יורק, וכמעט כולם קשורים להדבקות בקהילה החסידית הגדולה בעיר. והיכן הודבקו החסידים? בישראל. הם באו לחגוג את חג הסוכות, לא מחוסנים. נדבקו וטסו בחזרה לאמריקה. מאז, המחלה מתפשטת. ביום שני סגרו שירותי הבריאות של העיר גן ילדים חרדי בוויליאמסבורג. מנהלי המוסד לא סיפקו לרשויות מסמכים שיאפשרו מעקב אחר מצבם של הילדים. שני ילדים מהגן נדבקו בחצבת, אך איש אינו יודע היכן, והמנהלים לא ממש משתפים פעולה בנסיון האיתור והניטור.
ראש העיר ניו יורק, ביל דה בלאזיו, הכריז בשבוע שעבר על מצב חירום בכמה אזורים בברוקלין. הוא ראש עיר שידוע בקשריו הטובים עם הקהילה היהודית. כחבר מועצה, בשלב מוקדם בקריירה, נבחר בקולותיה. נציג רובע בורו פארק. עכשיו, הקשרים הללו נבחנים באור חדש. האם ראש העיר סלחן מדי, רך מדי, בטיפולו בסרבני חיסונים? מצב החירום שהכריז מחייב את כל מי שמתגורר ברבעים המסומנים להתחסן נגד חצבת, או לשלם קנס של אלף דולר. זה כמובן לא יעבור בלי סיבוב בבתי משפט. קבוצה של הורים כבר עתרה נגד ההנחיה, בטענה שהיא פוגעת בחירותם. עד כה לא נרשמו באמריקה מקרי מוות כתוצאה מהתפרצות החצבת. ההורים סבורים שהבהלה מוגזמת, שאין מגפה ואין סכנה. ביום חמישי, יתפנו מנקיונות הפסח כדי להתייצב מול שופט שידון בעניינם.
פסח הוא סיבה לדאגה, משום שכבר כמה פעמים התברר שחגים יהודיים הם זמן טוב להתפרצות נוספת של הדבקות. כך בסוכות, כאשר החלה המגפה, כך בפורים, כאשר נרשם זינוק במספר המודבקים. ״אנחנו מנסים לכבד זכויות דתיות, מנהגים דתיים, אבל כאשר זה מגיע לבריאות הציבור, ואנחנו מזהים בעיה, ואנחנו חייבים להתמודד איתה בנחרצות״, אמר ראש העיר. בסך הכל, שיעור הניו־ יורקים הלא מחוסנים שהוא נדרש להתמודד איתם אינו גדול.
וכאמור, לא כל התושבים נלהבים מהנחרצות החדשה שמגלה ראש העיר. חבר מועצת העיר חיים דויטש סבור שראש העיר הגזים קצת. ״הוא היה צריך לצאת מוקדם יותר ולדחוף את התושבים להתחסן בלי לבוא ולתת קנסות ולנקוט ביד קשה״. דה בלאזיו לא היה מספיק ״דיפלומטי״. בבת אחת עבר מהימנעות ליד קשה. אבל יש אחרים, החולקים על דוייטש, ומוכנים להודות שנוכחותו של דה בלאזיו דווקא מורידה את רמת המתח. אם זה היה ראש עיר אחר, אולי היו חושדים בו יותר, אולי היו מתקוטטים איתו יותר. אולי גם הוא או היא לא היו יודעים כיצד לפעול בנחישות וברגישות מול הקהילה החרדית הסגורה.
רוב הקהילה הזאת מצדדת בחיסונים, וכמובן קוראת לשיתוף פעולה עם רשויות הבריאות. מכלל תושבי ניו יורק, רק לרבע אחוז מהתלמידים בבתי הספר הציבוריים יש פטור מחיסון מסיבות דתיות. כאשר מתמקדים בבתי ספר פרטיים המשרתים את הקהילה החרדית, ובכללם ישיבות, מדובר על כשני אחוזים שאינם מחוסנים. בוויליאמסבורג, ליבה של הקהילה החסידית, הפטור מגיע לשיעור של 5%. כלומר – יש לא מעט חרדים לא מחוסנים, גם אם רוב מכריע מהם מחוסנים. ובכל זאת, תתי־קהילות רדיקליות יותר מתעקשות שהחיסונים מזיקים, ואינן נשמעות למנהיגי הקהילה הקוראים להתחסן. במקרים רבים, אלה קהילות מנותקות יחסית, מבודדות יחסית, הניזונות מתקשורת פנימית שיש בה הרבה דיסאינפורמציה. וכך, אחת לשנה או שנתיים מתפרצת בקהילות האלה מחלה בדרגת חומרה כזאת או אחרת. ב־2016 התפרצו אבעבועות רוח. ב־2015 התפרצה שעלת. ב־2013 חצבת, כמו עכשיו. אגב, זה בולט בקרב החרדים, אך ישנן גם קהילות אחרות באמריקה שהתופעה מוכרת אצלן, כמו בני ובנות הקהילות המבודדות של כת האמיש, בעיקר במדינת פנסילבניה.
אחת הבעיות שלמדינה לא קל להתמודד איתן, היא שבמקום לרדת, כפי שאפשר היה לצפות בעולם מודרני, שיעור הבלתי מחוסנים דווקא עולה. מדובר אומנם ב״קבוצות שוליים״, כפי שמגדיר זאת חבר מועצת העיר מרק לוין. עד כדי כך בשוליים, שאפילו עיתונה של חסידות סאטמר, שאינה ידועה בפתיחות לקדמה מדעית, פרסם מאמר הקורא לקוראיו להתחסן.
אשמת הקהילה
כמובן, הפחד מפני המחלה מניע את היהודים הללו, והידיעה שחיסון מונע אותה. אך יש גם היבט חיוני של הסברה במסע השכנוע הזה. היהודים חוששים מפני התגברות של שיח אנטישמי בשל העובדה שחלק ניכר מההדבקה בחצבת בארצות הברית נכרכת ישירות בקהילות של יהודים.
״זה מאוד מפחיד. כמשפחה אורתודוקסית, הילדים שלי חובשים כיפה. אנחנו מסומנים״, אומרת רבקי פיינר, תושבת מונסי החרדית, לעיתון "יו.אס.איי טודיי". אגודת ישראל באמריקה הוציאה הודעה הקובעת כי "התקשורת מפנה אצבע מאשימה בהקשר להפצת החצבת – לעתים ברשעות – לקהילה החרדית״. ברשתות החברתיות, שבדרך כלל אינן מתבלטות בזכות נימוסיהן הטובים של המשתמשים בהן, אפשר לזהות לא מעט הערות שיש בהן נימה אנטישמית, ולעתים יותר מנימה. כמה פעילים החלו לנקוט פעולות שמטרתן לשכנע את ההמון שלא היהודים אשמים. שושנה ברנשטיין, גם היא חרדית, הוציאה מגנט לשימושם של יהודים ״גאה להיות מחוסן״. אם ידביקו את המגנט על מכוניותיהם, כך היא מקווה, יסייעו בהזמת התחושה בציבור שהחצבת היא מחלת היהודים.
ברנשטיין מתגוררת ברוקלנד, היכן שזוהו כבר יותר מ־180 מקרים של חצבת. קית׳ קפלן, יהודי אורתודוקסי ממחוז שכן, חבר מועצה, חושש שמבקרי הפסח מרוקלנד ידביקו גם את האזרחים במחוז שלו. בינתיים, רשות התחבורה של ניו יורק החלה לחקור תלונה של חרדי מברוקלין הטוען כי נהגת אוטובוס סירבה לעצור לו בתחנה שבה עמד בברוקלין, וכאשר רדף אחרי הרכב, ובסופו של דבר נפתחה לו הדלת, כיסתה את פניה ואמרה לו ״כנס פנימה, חצבת״. כתבי טלוויזיה ועיתונים לא מתקשים למצוא אמריקאים המתגוררים בסמיכות לקהילות החרדיות שמזהירים מפני ״תוצאות אפשריות״ של ההתפרצות. אמריקאים כמו ג׳סיקה פינגן, שאמרה לכתב "הניו יורק טיימס": ״זה יכול להתחיל משהו. מה אם מישהו יחליט לקחת את זה בידיים?״. לא היא, כמובן. מישהו אחר.
ארון וידר, מחוקק חרדי ממחוז רוקלנד, אומר שהוא מוצף בשיחות מבוחרים המודאגים שמא יבולע להם בגלל הפרסומים המכוונים לקהילה החרדית בכללה: ״אני חושב שזה פתח דלת לכולם לומר מה שהם רוצים לומר, והם מטילים, כפי שזה נראה עכשיו, 100% מהאשמה על הקהילה האורתודוקסית״. התפיסה הרווחת מוטעית, הוא מזכיר. ״זה לא נכון״ שהקהילה האורתודוקסית לא מחסנת את ילדיה. הוא סבור שלרשויות האמריקאיות יש ״חובה מוסרית להצביע על כך״. כלומר, להזים את התפיסה השגויה שמעוררים הפרסומים הרבים.
זה לא יהיה קל לעשות. לא בעולם שבו שמועות על הנזק הדמיוני של חיסונים מתפשט במהירות, ולצדו גם שמועות על האחריות הדמיונית של כלל היהודים להתפרצות של מגפה. לא בעולם שבו לרשויות הבריאות יש דאגות מיידיות יותר מהשפעת החלטות שהם מקבלים על דימוייה של הקהילה היהודית באמריקה. בסופו של דבר, כמאמר הקלישאה, תמונה שווה אלף מילים. ובכתבות הטלוויזיה על התפרצות החצבת רואים בעיקר מעילים שחורים, כובעים שחורים ופאות מסתלסלות של יהודים. מחלת החצבת מתפשטת ואיתה גם מחלות אחרות, חמורות לא פחות.