עם ישראל יוצא ממצרים, עבדים שהם צאצאים של עבדים. 210 שנים של חיי עבדות. במצב כזה, כל המחשבות הן של עבד. היכולת לראות את האופק, לחלום ולרצות חופש, מאוד מוגבלת.
לכן, במצרים בני ישראל אינם פועלים, אלא נפעלים לחלוטין. כל הפסוקים שמתארים את עשרת המכות והניסים שקרו במצרים מכוונים לתיאור המכות של המצרים בלבד, ובני ישראל נסתרים או מתוארים רק כניגוד למה שהיה למצרים (למצרים היה חושך – לבני ישראל אור) נראה, שהם לא מודעים בכלל למה שקורה מסביב.
כאשר בני ישראל יוצאים ממצרים, הם עדיין לא מאמינים שבאמת זה קורה. אנחנו באמת יוצאים ממצרים? הסיוט אכן יגמר?
וכך יום אחרי יום, הם מעכלים יותר ויותר שבאמת זה קרה, יצאנו ממצרים! אולי אנחנו באמת כבר לא עבדים.
עד הרגע הזה, ביום השביעי, הוא שביעי של פסח. המצרים כמעט משיגים אותם, הים לפניהם. צהלות סוסים מרחוק. רעש הפרסות וצחצוח החרבות, והדרך - ללא מוצא. ייאוש מתחיל להתגנב ללב, פחד משתק. הקירות סוגרים, מה יהיה? הם בטוח יהרגו אותנו. אין סיכוי. האם משה עבד עלינו?
ולפתע נשמעים הקולות בעם: השתגעתם? תהיו מוכנים! בוא תבוא הישועה! בוודאי אלוקים יושיע אותנו. וקול גדול נשמע מצווה: להתקדם לתוך הים! נחשון בן עמינדב משבט יהודה כבר קפץ למים, כולנו אחריו – תהיה ישועה בעזרת ה'!
והים נבקע. המים נהפכים ליבשה. יש סיכוי, יש אמונה, ומי שמאמין לא מפחד ובטוח באלוקים.
והידיעה הזאת שיש אלוקים, שהוא מוחשי והוא נמצא בתוכנו, ממלאת את כל העם האנשים והנשים עד שעולה ובוקעת שירה אדירה מכל העם " אז ישיר משה..", "ותיקח מרים הנביאה את התוף.. ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות.." השתחררנו מהעבדות, מאמינים באלוקים!
זו התכלית של חג שביעי של פסח - השלמת האמונה מתוך מודעות. יש אלוקים. מתוך המודעות הזו, ישנו מנהג מיוחד ללילה הזה, הלילה בו נבקע הים:
לימוד 'תיקון' מיוחד ללילה הזה, בעדות בני ספרד קריאת תיקון מיוחד, בעדות אשכנז קריאת 'שירת הים' בניגון חודר. ומכאן אנחנו יוצאים למסע. עוד שנה שלמה יש לנו עד שנגיע שוב לאותה הנקודה, גדולים יותר. ובמהלך השנה הזו, ייתכן וגם אנחנו נרגיש שהקירות סוגרים, שהימים אפורים, שהדרך ללא מוצא ומים עמוקים מקיפים אותנו.
ואז ניזכר וברגעים הללו, נשאב אמונה ממעמקי הלב ונדע: "גם הים הגדול הזה יכול הוא להיבקע אם רק נאמין....!" (מתוך השיר 'עבדים'- ביני לנדאו.)
חג שמח!
הכותב הוא חבר באיגוד רבני קהילות