"אין ביהדות מצווה שמחייבת אותי למחוק את כישרון המשחק שקיבלתי מהקב"ה"

סודרי, המתגוררת בקריית ספר במודיעין עילית, יונקת משורשי התיאטרון הלאומי הצרפתי בפריז, שעל בימותיו שיחקה טרם חזרה בתשובה. אי שם בתחילת שנות ה־90', כשעלתה לארץ עם בעלה הישראלי, הבינה סודרי כי עליה להצניע את עברה כשחקנית, אך בשנים האחרונות, כדבריה, היא "משלימה את החסר ומאושרת מזה".

לפני 13 שנים ייסדה סודרי בשכונת הבוכרים בירושלים את "פסיפס", בית ספר לאמנויות הבמה המיועד לנשים חרדיות. עם הזמן נפתח סניף שני בבני ברק, ולפני שש שנים פתחה את תיאטרון "פסיפסו", שבו משחקות רבות מבוגרות בית הספר.

בימים אלה מעלה "פסיפסו" את ההצגה "מעבר", השואבת את השראתה מ"בדלתיים סגורות" - מחזהו הקלאסי של ז'אן פול סארטר. "'מעבר' עוסק בחוויית הגיהינום, שהיא החיים עצמם, ובעובדה שהדמויות במחזה חוות את פספוס החיים", מבארת סודרי.

על הבמה ניצבות עשר שחקניות, המגלמות עשר דמויות שנפגשות לראשונה בחלל ריק. כל אחת מגיעה ממקום אחר, סוחבת על גבה את ה"חבילה" שלה. אחת מהן, לדוגמה, היא אישה עשירה בעלת קונדיטוריה במרכז תל אביב, שמצילה אישה אחרת שרצה לתוך בור גדול, אחרי שתקוותה למצוא בחמותה את האם שלא הייתה לה, מתבדה. האישה העשירה, חשוכת הילדים, מציעה לאישה הנואשת להיות אימא שלה.

"הנשים לא מכירות זו את זו מראש, אבל הסיפורים שלהן מתלכדים לתוך האמירה הגדולה של המחזה: 'אנחנו נמצאים בפרוזדור, לא יודעים לחיות את החיים. מתייחסים לחיים כאל חלום, ולחלום כאל מציאות'", מבהירה סודרי.

נחזור להתחלה. סודרי (64), נולדה באלג'יר. מאז שהיא זוכרת את עצמה נלוותה לאביה החצוצרן בהופעותיו. עוד כילדה ידעה שהיא רוצה להיות שחקנית כשתהיה גדולה. אבל האב אסר על בתו המוכשרת לעסוק במקצוע שנחשב בעיניו נחות, והשקיע בהשכלתה המוזיקלית כפסנתרנית. 

אחרי שמלחמת אלג'יר הגיעה לקצה, היגרה סודרי עם משפחתה לצרפת. היא התמידה בהשכלתה המוזיקלית באקדמיה, אבל לא הפסיקה לפזול למגמת התיאטרון. יום אחד קיבלה אומץ ונכנסה לכיתת התיאטרון. "המורה ביקשה שאציג קטע דרמטי. הייתי בטוחה שהיא תגיד שאני גדולה, לפחות כמו שרה ברנאר. אבל היא שלחה אותי לאודישן עם עוד 300 מועמדים. הייתי בת 16. כשסיפרתי לאבא שהתקבלתי למגמת התיאטרון, הוא פשוט שתק", משחזרת סודרי.

בזכות עבודה קשה ותשוקה לבמה, התקבלה לתיאטרון הלאומי הצרפתי, שם שיחקה כמה שנים ועבדה גם כעוזרת במאי. בנוסף, עבדה כקריינית רדיו, והשתתפה בערבי שירה ב"שארטרז אביניון", שם הקריאה משיריהם של מיטב המשוררים - שירים שעוררו בה שאלות ותהיות עמוקות על חיים ומוות. את התשובות יצאה לחפש בפילוסופיה ההודית, בזן ובתורות אחרות. 

באחד הימים נפל לידיה ספר על התלמוד, ובמשך ימים שקעה בלימוד ולא יצאה מהבית. "גדלתי בבית יהודי, ומעולם לא הסתרתי את יהדותי", היא אומרת. "יצאתי לחקור את עברי ושורשיי, והתחלתי לקיים מצוות ולשמור שבת. בדירה עם שותפתי השחקנית, הפרדנו מדפים במקרר לאוכל כשר".

"בתקופה ההיא לא היו סמינרים לחזרה בתשובה. הייתי מאוד בודדה. ניסיתי להתקבל לבתי ספר ללימודי יהדות, אבל דחו אותי בתואנה שנשים לא לומדות. זה מאוד הרגיז אותי. בתהליך התשובה שעברתי, לא ראיתי אור גדול. כמי שבאה מלב התרבות המערבית, ידעתי שאני מפסידה הרבה דברים. במיוחד את התיאטרון. הוויתור על המשחק היה מכה אנושה".

הקושי התעצם אחרי שהכירה את בעלה הישראלי, שעבר תהליך הפוך. כבן למשפחה חרדית, התגייס לצבא, למד באוניברסיטה, יצא לעולם הגדול וחזר לארץ כתושב חוזר שנשוי לשחקנית. "הוא אמר לי: 'כשנגיע לארץ ישראל, אל תגידי שאת שחקנית'", היא מספרת. "במשך שנים שמרתי בסוד את המקצוע שלי. דחיתי הזמנות לשחק וחוזים שנשלחו אלי. כל התקופה הזאת גידלתי את שני ילדיי וניגנתי על פסנתר".

"אין ביהדות מצווה שמחייבת אותי למחוק את כישרון המשחק שלי, שקיבלתי מהקב"ה. לפני 13 שנים הרגשתי שאני מפספסת משהו. החלטתי לפתוח בית ספר למשחק בשכונת הבוכרים, וללמד נשים חרדיות משחק. התלמידות שלנו הן בגילאי 80־18, וכבר יש לנו טאלנטיות מהמגזר".

לאחרונה, מספרת סודרי, הגיעה לבית הספר אישה בת 75 - מכובדת ומטופחת בסגנון מאה שערים. היא סיפרה שמילדות חלמה להיות שחקנית, אבל בצעירותה אף אחת לא העזה להגשים חלום כזה. "בגילי, כשאני סבתא רבתא, אף אחד לא יגיד לי יותר מה ואיך לעשות עם החלומות שלי", אמרה.

"אני לא רבנית. אני אשת תיאטרון. העניין העיקרי הוא הצניעות. השחקניות משחקות בפני קהל נשי בלבד. באחת מפניותיי לרב, שאלתי כיצד לנהוג אם במקרה יגיע גבר לצפות בהצגה. הרב אמר שאפשר להכניס אותו, ולהושיבו בנפרד מהנשים. עד עכשיו לא הגיעו גברים להצגות שלנו. מסתבר שהם מאוד מחונכים".