ישנה מצווה של כתיבת ספר תורה, אבל מכל התורה מציין הכתוב את כתיבת שירת האזינו: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא, יט). אגב פרשת האזינו כותבים את ספר התורה כולו. כמו כן יש חובת לימוד תורה, ושוב מכל התורה מדגיש הכתוב דווקא את שינון שירת האזינו: "ולמדה את בני ישראל... למען תהיה לי השירה הזאת לעד...".
בשירה זו נרמז כל העבר עד לימי משה רבנו וכל העתיד עד לביאת המשיח, כל מה שיהיה בגלות ומה שיהיה בגאולה. הרמב"ן (דברים לב, מ) מסכם בלשונו: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש לשעבר ויש בה לעתיד לבוא, יש בה לעולם הזה ויש בה לעולם הבא. הזכיר 'כל' להגיד שהיא כוללת את כל העתידות... ואילו הייתה השירה הזאת מכתב מאחד החוזים בכוכבים, שהגיד מראשית אחרית - כן היה ראוי להאמין בה, מפני שהתקיימו כל דבריה עד הנה, לא נפל דבר אחד. על אחת כמה וכמה שאנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי ה' מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו".
מוסיף הרב שלום ולך שליט"א שלא זו בלבד שבשירת האזינו נכתב כל מה שיקרה לעם ישראל במרוצת הדורות, אלא שמרומז גם מה יקרה לכל אדם באופן פרטי (אם כי מובן שלא כל אדם יכול להעמיק ולמצוא את עצמו בשירה זו - לשם כך יש צורך בגדולי ישראל גאונים ומקובלים כמו הרמב"ן עצמו). מספרים שלרמב"ן היה תלמיד, אבנר שמו, שהתפקר. ולא זו בלבד שסטה מן הדרך אלא גם היה חצוף וחסר דרך ארץ, עד כדי כך שהופיע ביום כיפור בפני רבו וכריך חזיר בפיו.
הביט בו הרמב"ן ואמר: "יום כיפור היום, אבנר".
ענה התלמיד המופקר: "יודע אני, אבל התפקרתי".
אמר הרמב"ן: "כסבור אתה שאתה חכם יותר מהרמב"ם הקדוש, הבקי בכל המדעים? חכם אתה יותר מהרי"ף, מרבי יוסף אבן מיגאש? משכיל יותר מרבי שמעון בר יוחאי, מירמיהו הנביא או ממשה רבנו?".
השיב התלמיד: "אינני חכם מהם, אבל פעם שמעתי ממך שכל אדם רמוז בפרשת האזינו. זה קומם אותי ולכן נטשתי את דרכך".
אמר לו הרמב"ן: "אכן נכון, הכל רמוז בשירת האזינו".
"אם כן, היכן אני רמוז?", הקשה אבנר.
ענה הרמב"ן ברוח קודשו: "בפסוק 'אמרתי: אפאיהם (אשליכם מעליי) אשביתה מאנוש זכרם'. האות השלישית בכל מילה מצטרפת לשמך, אבנר (אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם)".
נחרד אבנר ושאל: "האם יש לי תקנה?".
"הרי שמעת את הפסוק", ענה הרב.
רץ אותו אבנר, לקח סירה והפליג בה לים ללא משוטים. לא ידוע מה עלה בגורלו. בוודאי מת מתוך תשובה.
הכל נכתב בשירת האזינו.