פרשת ויחי מתחילה בפסוק "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". 'השפת אמת' בשם סבו מדייק שהיה צורך לכתוב "ויהי" יעקב בארץ מצרים - ולא ו"יחי". הבחירה במילה "ויחי" מלמדת שיעקב ובניו חיו ממש בארץ מצרים. כל השנים שהיה יוסף במצרים, יעקב היה בצער ופרשה ממנו השכינה, כיוון שאין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה. כאשר התבשר יעקב על כך שיוסף חי ומושל בארץ מצרים, ועדיין הוא בצדקותו - שמח שמחה גדולה וחזרה השכינה לשרות בו.
יעקב הגיע להכרה שלמה בבחינת ראיה, שכל מה שהקב"ה עושה זה לטובה, כפי שאמר יוסף לאחיו "כי למחיה שלחני א-לוקים". מתוך הצרה עצמה, מצמיח הקב"ה את הישועה והכל מדוקדק ומכוון. יעקב היה במדרגה כזאת שראה בכל את חיות השם ועל כן נכתב "ויחי".
על פי זה יש להסביר שמה שנאמר על יעקב, שרצה לגלות את הקץ ונסתם, הכוונה שרצה להטמיע בבנים (בנפשות ישראל) את ההכרה, שהכול זה חיות השם, ושגם הצרה והגלות הינן יד הקב"ה. הכרה כזו מגלה את הקץ תוך כדי הגלות עצמה. מידה זו לא ניתנה לו להטמיע בבנים. מה שכן ניתן לו, זה להטמיע את בחינת האמונה השלמה, שהכול זה יד השם המכוונת את הכל לטובה גם כשלא רואים ומבינים למה. אם אדם יאמין באמונה שלמה שהכול זה חיות השם אף על פי שאין הוא יודע מה רצון הא-ל, אזי יתגלה אליו רצונו של הקב"ה.
באופן זה מסביר 'השפת אמת' את חזרת דבריו של יהודה מול יוסף בתחילת פרשת ויגש, כאשר הם חזרו אל יוסף בעקבות מציאת הגביע בשקו של בנימין. לכאורה, כל הדברים שאמר יהודה היו ידועים ולא חידש דבר. אלא שכוונתו של יהודה הייתה לברר בתוך עצמו, שכל מה שנעשה זה יד השם, אף על פי שלא הבין. אחרי שיהודה מכיר זאת בעומק - התוצאה היא שרצון השם מתגלה "ולא יכול יוסף להתאפק".
לסיכום: יעקב בבחינה של אמת "תתן אמת ליעקב", שהיא ידיעה ברורה שהכול זה חיות הא-ל בגלוי, ואילו הבנים הם במדרגה של אמונה. השער שלהם להגיע למידת האמת הוא דווקא על ידי האמונה התמימה גם כאשר האמת אינה גלויה.
יהי רצון שנלך בדרך האבות והבנים ונזכה לאמונה שלמה, ומתוכה נזכה למידת האמת ולגילוי הקץ.
הכותב הוא רב בבית המדרש של המרכז האקדמי לב