מה מאפיין את הכותל המערבי מיתר המקומות העתיקים אשר בעולם? להבדיל מהקולוסאום, הפנתיאונים ועוד, בהם אדם יכול להרשות לעצמו לבקר פעם או פעמיים, כאן יהודים לא נלאים מלבוא ולבקר... אני מכיר יהודים שמעולם לא התפללו מחוץ לכותל המערבי, אבל כמה וכמה פעמים חייבים לבוא במשך השנה. השם עד עליי שבכל יום אני מתרגש בנוגעי בו, כמו ביום הראשון שראיתי אותו...”.
אלו המילים של הרב מאיר יהודה גץ (1995־1924), מי שהיה רב הכותל, בהקלטה מרגשת שנתגלתה באחרונה, ובה הוא מדריך סיור במנהרות הכותל בשנות ה־90. כעת, אחרי שנים ארוכות, המשפחה שוקדת על הנצחתו באמצעות הפקת סיור מוקלט המשלב את קולו של הרב לצד סרט מצולם במנהרות הכותל. “בעצם, הסיור המוקלט זה לשמוע מכלי ראשון את חוויית התפתחות המנהרות מאז הקמתן ועד לאן שהגיעו. זה היה חלום חייו, להגיע לכך שאפשר יהיה לצאת מהכותל אליהן, לסיים את הסיור ברובע המוסלמי ולחזור דרך השוק לכותל”, אומרת בתו, לילי הורביץ גץ.
זה קורה לכבוד אירוע חצי יובל לפטירתו, שיתקיים בכ”א אלול השנה, בזמן שהגותו מעסיקה חוקרים ותלמידים, וחלק גדול ממנה עדיין שמור ליודעי חוכמת הנסתר, הקבלה. מכריו ותלמידיו של הרב גץ מספרים על אדם שהקדושה והחול, השמיים והארץ, תופסים מקום של כבוד באותה מידה. אדם שעסק בסודות עליונים ובקדושה, הסתגף, טבל, אבל היה מאוד מחובר לקרקע. אחרי לימוד הלילה, נהג לצאת לאכול ארוחת בוקר עם אשתו והמשיך הלאה אל ענייני היום, כדי לטפל בענייני הכותל. ד”ר צחי הרשקוביץ, מהמחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן, מסביר: “הכל אצלו זה אלוהות, ולכן הוא מדקדק בהכל. הוא חווה נוכחות אלוהית מתמדת. הוא כל הזמן בתקשורת עם האל”.
“הוא יכול היה לרקוד כמו חבר עם הילדים הכי קטנים ואז להיכנס להתפלל בישיבה”, מספר הרב דוד פוטש (62), מנהל מכון “בצלו”, שלמד בשנות ה־80 בישיבת "בית אל" במשך כשנה. “האהבה שלו לאשתו היא דבר שלא ראיתי כמותו. אשתו חוזרת מהשוק, הוא רואה אותה, קורא: ‘אמא!’ ורץ אליה כמו אחד שעכשיו התארס. הוא נכנס למטבח, מטפל בקניות ואחרי כמה דקות יוצא אלינו. הוא אמר: ‘כשאנחנו לומדים, אני לא יודע אם אנחנו קולעים לאמת עד הסוף. אבל כשהרבנית נכנסת, השכינה נכנסת’. כך הוא חי. משבח אותה, אוכלים מאותה הצלחת. היא הייתה מלווה אותו לילה לילה לכותל וחוזרת לישון. אהבה מדהימה”.
“איזו אישה הייתה מוכנה לחיות כך היום?”, מוסיפה הורביץ גץ. “עליה נאמר ‘אשת חבר כחבר’. ‘שלי ושלכם שלה הוא’. תסתכלו על האישה ותדעו איך הגיע למה שהגיע”.
ספרא וסייפא
הרב פוטש משתף בחוויה שמלווה אותו שנים רבות: “בכל לילה, מחצות עד הבוקר, הרב גץ ותלמידיו הקדישו את הלימוד לעם ישראל. זה לימוד קבלה קדוש ובשקט, ואחריו תפילת בוקר ארוכה. חשוב לציין שהוא ציפה מכל תלמידיו לשרת בצבא ולהתפרנס מעבודתם. לא מלימוד. לילה אחד אני יושב בצד והטלפון מצלצל. כולם יוצאים ואני נשאר. אני שומע אותו מדבר עם ילדה קטנה. הוא שואל איפה היא נמצאת, ומתוך השאלות אני מבין שזו לא בת משפחה. חצי שעה, באמצע לימוד של ספר ‘עץ חיים’, כשמבחינתי זה נשמע כמו שטויות. אחר כך הוא ממשיך ללמוד. אני מסתכל עליו. הוא מסתובב אליי ומצביע אליי. שואל: ‘נכון אתה חושד בי?’, הנהנתי. התנצלתי ואמרתי שאחזור בבוקר אחרי התפילה כדי לדבר איתו, והרב ענה: ‘שב, אני רוצה להגיד לך מי זאת, שלא תחשוד יותר באנשים’.
“הרב גץ סיפר שבאחד הימים כשהיה עסוק בענייני הכותל, הגיע מישהו עם כיפת קרטון, עמד עם ספר תהילים ובכה, בזמן שאשתו וילדתו הלכו לעזרת נשים. הרב בא, חיבק אותו, והאיש סיפר לו שבתו חולה בסרטן והם באו להתפלל, אבל אינו יודע מה עושים עם תהילים. הרב לימד אותו איך להגיד תהילים ואמר: ‘תגיד מה שאתה מרגיש, דבר עם השם. זו התפילה הכי עמוקה. אני הולך למשרד שלי. בואו אליי כשתסיימו’. הוא שאל אם יש להם קשיים כלכליים והציע עזרה מהגמ”ח שלו. ההורים סיפרו שהילדה בוכה מכאבים לילה לילה והם, שיושבים איתה וסועדים אותה, לא מצליחים לתפקד בעבודה. הרב אמר לה: ‘בתי, אני ער כל לילה. תתקשרי אליי’, סיפר לי. ‘נתתי לה משפטים חיוביים שהם פיקוח נפש. אמשיך לעצור את הלימוד בשבילה. אתה יכול להיות למעלה למעלה ולהרגיש ילדה שהיא רחוקה מחוויית החיים שלך לגמרי, לדבר איתה ולרומם אותה’”.
“איש של ניגודים משולבים. הפכים שמשלימים זה את זה, ויוצרים הרמוניה”, מתארת אותו בתו, הורביץ גץ. “איש של יום ואיש של לילה. ביום עסק בענייני חול ובלילה הפליג לעולמות עליונים. איש של ספרא – שכתב פירושים לתורה וידע לדבר שבע שפות, איש העולם הגדול, רב הכותל, שמבין ברפואה. מצד שני – איש של סיפא. רב סרן במילואים, קצין מרגמות שהתגייס לצבא אחרי שהביא לעולם ארבעה ילדים, כי ראה את החשיבות במלחמת מצווה, שאין בה פטור לאף אחד וכולם צריכים להיות שותפים בהגנת המדינה. איש של שחור ולבן. כל השבוע לבש בגדי רבנות בשחור, ובשבת ובמועד – בגדי לבן כיאה למקובלים. שולחן ערוך מהלך, שצעד באטיות בפרד”ס. קיים מצוות קלה כחמורה ולא כפה על אדם דבר. קירוב לבבות היה המוטו שלו ולכן היו לו חברים גם מהשומר הצעיר, גם מנטורי קרתא, גם מוסלמים, גם דרוזים, גם נוצרים, כי כולם נבראו בצלם אלוהים”.
“החלטות ליישום בסיעתא־דשמיא: ‘להיות בכל עת בבחינת שיוויתי ה’ לנגדי תמיד’, ‘להיות בשמחה תמידית, פנימית וחיצונית’; ‘לא להגיד שום מילה רעה על אף אדם’; ‘לדון תמיד לכף זכות ולא להיפגע’; ‘לכבד את רעייתי במאוד מאוד’; ‘לא להקפיד על הילדים ולבוא לעזרתם תמיד’; ‘לצמצם את האכילה’; ‘להקפיד על התעמלות בכל יום’; ‘להקפיד לעתים מזומנות על נשימות עמוקות’; ‘לצמצם בשיחות טלפון ולקצבן’; ‘להקפיד על טלית ותפילין בשעות היום עד כמה שאפשר’; ‘להעמיק ולהרחיב את כתבי ‘רשפי אש’’; ‘להיות שרוי תמיד בשמחה של מצווה’” (מתוך “פנקס המידות” של הרב גץ, בכתב ידו).
הרב מאיר יהודה גץ נולד בתוניס וב־1949 המשפחה עלתה ארצה, חיה במעברה ליד חיפה ועברה לרָאַס אֶל אָחְמַר בגליל, לימים כרם בן זמרה, שם שימש רב המושב. הוא התגייס לצה”ל, ואחרי קורס קצינים מונה למפקד סוללת מרגמות 120 מ”מ. בבית ההומה ובמשק הצמוד שלו מצאו בני המשפחה גם מקום לילדים בסיכון, שהופנו על ידי שירותי הרווחה והתקבלו באהבה גדולה. “חמישה חומשי תורה” כינה הרב המקובל מאיר יהודה גץ את חמשת בניו. “שישה סדרי משנה”, כינה את שש בנותיו. הוא הוסמך לרב כשהיה בן 18 ואחר כך לעורך דין, והקים תלמוד תורה לילדים. הוא תמך באנשי הקהילה וקירב אנשים לתורה ולמצוות ובזמן מלחמת השחרור, יחד עם רעייתו אסתר, הכשיר נוער לקראת העלייה לארץ כשבבסיס תפיסתו ספרא וסייפא – שילוב של לימוד תורה עם שירות בצבא הגנה לישראל. בית שמח.
בכ”ז באייר תשכ”ז (6.6.1967), היום השני לקרבות מלחמת ששת הימים, נפל בנו אבנר בקרב שנערך בשכונה האמריקאית בירושלים הבירה, ב”חצר המטרה” מימי ירמיהו הנביא, מול שער שכם. “אוי לי שכך קרה לי, שבני נפל על שחרור ירושלים, ואשריי שזכיתי שבני היה ממשחררי ירושלים”, ספד הרב גץ בלב דואב על קבר בנו. באינתיפאדה הראשונה שכלה המשפחה בן נוסף, יאיר גד ז”ל.
בשנת 1968 עברה המשפחה לגור בירושלים. בהתחלה בצריף בצפון תלפיות, עד שהבית ברובע היהודי היה מוכן. באותן שנים מונה הרב גץ לרב הכותל והמקומות הקדושים מסביב להר הבית ולאחר מכן מונה כרב כל המקומות הקדושים בארץ ישראל. במשך 28 שנות כהונתו כרב הכותל, שימש ראש ישיבת המקובלים "בית אל" ברובע היהודי וחידש את לימודי הקבלה ותורת הסוד. באותן שנים, אסף שקל לשקל כדי לשפץ את הישיבה, כדי שתהיה ראויה ללמידה. שלושה ימים אחרי שחנך את הישיבה, בספטמבר 1995, הלך לעולמו.
דמות אניגמתית
ישיבת המקובלים "בית אל", שבראשה עמד הרב גץ, נוסדה ב־1737 על ידי הרב גדליה חיון כמקום ללימוד תורת הסוד. ראש הישיבה השני היה הרש”ש (ר’ שלום שרעבי) וממלחמת השחרור הייתה למוסד העליון של המקובלים – המוסד החשוב ביותר ללימוד הקבלה בארץ ישראל. קריסת הישיבה במלחמת השחרור הובילה לנטישתה מבחינה מהותית וציבורית. בשלב זה, היוקרה של מוסדות התורה הירושלמיים הלכה ופחתה ובארץ ישראל התפתחו עולמות תורה אלטרנטיביים. “והנה, אחרי ששת הימים הרב גץ, אדם עם כוחות חיים כבירים, מגיע לירושלים.
בחזונו, הוא מחזיר עטרה ליושנה כך שתהיה ישיבה ישראלית. הוא רוצה מקום שבונה את החברה היהודית על אבני הסוד והתקומה. אלה השפיעו על משנתו הקבלית. הוא לא אהב את העיסוק הציבורי בקבלה. מצד שני, זה מאוד חשוב לו. זה בוער בעצמותיו. הוא מרגיש שיש פה פעמי גאולה שיש לו תפקיד בהם”, אומר ד”ר הרשקוביץ. ביומנו, שניהל במשך 28 שנה ברציפות, הוא כותב בתאריך 17.1.1970, שהוא מחזיר את הלימוד לישיבה אחרי 19 שנים שבהן הייתה חרבה ובידי שלטון ירדני. “זכינו ב”ה להחזיר עטרה ליושנה בישיבה הקדושה בית אל... חנכתי את הלימודים בישיבת בית אל המהוללה, נתתי בה את השיעור הקבוע הראשון... ייקרא קץ משיחי בחסד וברחמים”, כתב.
לדברי ד”ר הרשקוביץ, מחוץ לישיבת המקובלים בית אל, עד לפני כמה שנים, דמותו הייתה דבר אניגמתי. שני דברים שקרו במקביל תרמו לפריחה מסוימת בעיסוק בדמותו: בחירתו לדמות השנתית של החמ”ד (מִנהל החינוך הדתי), והפרק שהוקדש לו בסדרה “הולכים לפני המחנה” בהפקת יוסי אשדות. “הרב היה מקובל גדול מאוד”, אומר ד”ר הרשקוביץ. “זה ידוע בחוגי מקובלים, אבל הציבור הרחב לא ידע את זה כי הוא לא ראה את ספריו”.
כלפי חוץ, לרגעים נדמה היה שדאג רק לדברים הטכניים של הכותל, אבל הרב גץ נלחם על צביונו של הכותל ומעמדו הרוחני וכל לילה קם לתיקון חצות ולמד קבלה עד הבוקר. בודדים ידעו על גדולתו התורנית, כולל החיבור “רשפי אש”. “הרב לא היה חפץ פרסום”, מוסיף ד”ר הרשקוביץ. “אני מכבד את הרצון להיות נחבא אל הכלים ולשמור את מעלתך המוסרית, אבל יש מחיר שהחברה משלמת בגלל זה. הוא העמיד מאות תלמידים בקבלה. בית המדרש שלו צנוע, סודי וקטן, עם תלמידים מאוד מיוחדים מחד גיסא, ומאוד נחבאים מאידך גיסא כטבעם של המקובלים, ולכן הוא לא חיפש את הפרסום ולכן לא זכה לתהילה שיכול היה לזכות בה מבחינת הציבוריות הישראלית, והציונות הדתית בפרט. יש עדיין מה לעשות. היו לו כמה דברים שאין לאף אחד אחר: קצין בצבא, מנהל בית ספר, הוא הוסמך לעריכת דין, היה פעיל עלייה, הקים יישוב וניהל אותו בעשר אצבעותיו, ניהל בית יתומים לפני העלייה לארץ ואחריה. איש רב פעלים וכביר”.