קורא יקר: אני בטוח שהכותרת כבר רמזה לך על נושאו של מאמר זה ‒ התפילה. אך לפני שאני מגיע ללב העניין, אני רוצה לשתף במספר מחשבות על טבע הבריאה. (דיון מפורט בנקודות המנויות להלן ניתן למצוא בספרי, "מאינסוף לאדם"):
1. הקב"ה, במהותו, בלתי ידוע. בשפה שלנו, אין מילים שיכולות לתאר אותו. כשאנו מדברים על מהותו של הקב"ה בקבלה אנחנו משתמשים במונח "אינסוף".
2. הבריאה היא פעולה של הפקת מידע.
3. לאחר שהמידע הופק, הקב"ה לא ברא שום דבר אחר. הוא עיצב, מדד ואירגן את המידע מחדש כדי ליצור את עולמנו.
4. דברים אלה מקבילים לדבריו של הרמב"ן בפירושו לבראשית. לשיטתו של הרמב"ן הפעולה היחידה של הבריאה היא בריאתו של החומר הקדמון ("היולי") ולאחר מכן לא ברא האל דבר אלא רק עיצב את החומר.
5. בספר שהיה לאחד מספרי היסוד בקבלה, ספר יצירה, נאמר שהבריאה נעשתה "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה" –כלומר, 22 אותיות האלף־בית העברי ועשר הספירות (המספרים). הן האותיות והן המספרים מכילים קוד מידע.
6. "עשרה מאמרות" שבהם ברא הקב"ה את העולם (כמתואר בפרק הראשון של בראשית; משנה, מסכת האבות, ה א) הם עשרה ציווים שמכילים מידע.
7. לפיכך: כל מה שנוצר ברמה היסודית ‒ עולמות, ספירות (ראו איור 1), נשמות, מלאכים, חלל, זמן, חומר ‒ הוא מידע.
8. כמבנה אינפורמטיבי, התפקוד של הבריאה תלוי בחילוף מתמיד של מידע, אשר זורם משני הכיוונים ‒ מהבורא אל הבריאה ולהיפך ‒ באמצעות הספירות.
9. האדם קבל כוח עצום על הבריאה. כל מעשינו, לרבות לימוד התורה, קיום המצוות, תפילה וצדקה ‒ הם צורות הכרחיות להשתתפותנו בחילופי המידע.
10. גם המדע המודרני הגיע למסקנה לגבי מבנה המידע של עולמינו.
תפילה
התפילה היא חלק חשוב בתהליך אספקת המידע, מכיוון שבתפילה אנו מכירים בקיומו של הקב"ה ומביעים נכונות לעשות את רצונו. בתפילה אנו משבחים את בורא העולמות, מברכים את שמו, פונים אליו בבקשותינו ומבקשים מחילה על חטאינו.
ניתן למצוא דוגמאות לתפילה במקרא, אך התפילות הנהוגות כיום הוכנסו על ידי החכמים רק לאחר חורבן בית המקדש השני, כשהריטואל הדתי של הקרבת קרבנות שהיה נוהג במקדש הוחלף בתפילה.
כאשר אנו מתפללים, אנחנו רוצים לקבל תשובה חיובית ולשם כך צריך שהתפילה תישמע. מובן מאליו שאנתרופומורפיזם מסוג זה שבו אנו אומרים שהקב"ה "שומע" הוא בלתי אפשרי. במקרה זה, המונח "לשמוע" שבא בהקשר לאל, פירושו כי המידע הכלול בתפילה צריך להתקבל ברמה של הספירות השכליות ‒ כתר, בינה וחכמה.
בשימוש בשפה של תורת המידע, כדי שתפילתך תגיע לספירות העליונות, יש צורך בערוץ מידע עם קיבולת נאותה ועוצמה גבוהה של אות.
בואו נבחן נקודה זו ביתר פירוט.
כל אדם ‒ אפילו החוטא הידוע לשמצה ביותר ‒ מכוון אל הקב"ה. "רוחב הפס" של ערוץ התקשורת הזה נוצר על ידי לימוד התורה, ציות לחוקיה, עשיית מעשים טובים ואמירת ברכות. השורש של המילה "ברכה", זהה לשורש של המילה "בריכה" ‒אגן מים. מטרתן של הברכות שנאמרות לפני התפילה היא לפתוח את ערוץ ההתקשרות עם הקב"ה. עוצמת האות תלויה בכנות התפילה והכוונה.
תפילה אישית
לפי עמדתם של רבים מהמקובלים, מקורה של התפילה (מידע) הוא בספירת מלכות ומשם היא נכנסת לספירת יסוד, אשר קשורה לשם האל "אל חי". בספר "שערי אורה" שהתחבר על ידי ר' יוסף ג'קטילה, אחד מהמקובלים המוקדמים שחי בספרד במאות השלוש עשרה והארבע עשרה, מתואר תהליך זה באופן הבא:
יש לנו להודיעך כי סוד אל ח"י הוא סוד מקום בדיקת התפילות והבקשות, וכשהתפילה היתה כהוגן ונדבקה באל ח"י אזי השם הנקרא אדנ"י, שהוא סוד התפילה, מתקרב עם אל ח"י, ואז מתאחדות כל הספירות על ידי התפילה. וכשמתדבקת התפילה באל ח"י הרי היא נכנסת בכל החדרים, עד שתעלה למקום הבינ"ה. ומן הבינ"ה מתדבקת בחכמ"ה הנקראת רצון... ומן הרצון שהוא י', עולה בקוצו של יוד העליון ומתדבקת בכתר עליון (= מקור הרצון), הנקרא אין סוף.
מובן שכדי שהתפילה תענה בחיוב הקב"ה צריך לרצות לענות בחיוב. כדי להשיג מטרה זו התפילה עולה לספירה שהיא כסא לרצון העליון.
ניתן לתאר תהליך זה באופן הבא. כשהתפילה נכנסת לספירת יסוד נבחן רוחב הפס של הערוץ (למשל, על ידי מלאך, שהוא תוכנית מידע). אם הערך מגיע לסף מסוים ניתנת לתפילה רשות להמשיך לעלות. אם רוחב הפס של הערוץ אינו מספיק (כתוצאה, לדוגמה, מחטאיו של העותר, או חוסר יכולתו של אדם להתפלל תפילה ראויה), אין היא יכולה להמשיך ולעלות.
נמחיש זאת במספר דוגמאות.
הרב ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות, התפלל פעם בבית הכנסת שלו. ילד, רועה צאן שהגיע מן הכפר, ישב מאחור. התפילה הותירה עליו רושם כה עז עד ששרק בקול רם מאוד מתוך התרגשות. חברי הקהילה זעמו והחלו לנזוף בילד על כך שהפריע לתפילה בשריקתו, אולם הבעל שם טוב עצר אותם באומרו "תפילותינו נשמעו היום תודות לשריקתו של הילד הזה". במקרה זה, רוחב הפס של הערוץ של הילד היה קטן מאוד, אבל עוצמת האות הרגשי שלו היתה עצומה.
בספרו של ג'קטילה "שערי אורה" שצוטט לעיל, נאמרים בנושא גם הדברים הבאים:
בהיכל זה הנקראת מידת אל ח"י יש מקום אחד שיש בו שערים הנקראים שערי דמעה, וי"י יתברך הוא בעצמו פותח אותם השערים שלוש פעמים בכל יום, והם שערים נכונים לבעלי תשובה כשהם חוזרים ומתנחמים על מעשיהם הרעים. וכשאותו בעל תשובה מתפלל ובוכה ומוריד דמעות בתפילתו, נכנסת תפילתו ובכיותיו לפניו בשערי דמעה. וזהו שאמרו רז"ל: אף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו.
ניתן שתי דוגמאות המאשרות את הרעיון הזה.
כאשר חנה, אמו של הנביא העתידי שמואל, התפללה לאלוהים בבקשהּ בן, היא בכתה ובקשתה נענתה.
מאות שנים לאחר מכן הודיע הנביא ישעיהו למלך חזקיהו "כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (ישעיהו, לח א) כעונש על סירובו להוליד ילדים. הביטוי "מת אתה ולא תחיה" פירושו מוות בעולם הזה והיעדר מקום בעולם הבא. בתגובה פנה חזקיהו לקיר ובכה בכי גדול. דמעות אלה הן ששינו את החלטתו של הקב"ה, ולאחריהן אמר ישעיהו לחזקיהו כי הוענקו לו עוד 15 שנות חיים.
תפילה קולקטיבית
תפילה קולקטיבית היא תפילה שבה לוקחים חלק שני אנשים או יותר. אולם, על פי הכלל שקבעו החכמים, תפילות מסוימות דורשות מניין המורכב מעשרה גברים לפחות, מעל גיל 13. תנאי הכרחי למניין הוא שהמשתתפים צריכים לראות ולשמוע אחד את השני. כפי שנראה בהמשך תנאי זה הוא חשוב ביותר.
על פי התלמוד הבבלי, מקורו של המניין הוא בקטע מספר במדבר שבו אומר הקב"ה: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי" (יד כז). קטע זה מספר על עשרת המרגלים שנשלחו לארץ ישראל על ידי משה.
על פי התלמוד הירושלמי, מקורו של המניין הוא בקטע הבא מספר בראשית: "וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם.. וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים" (מב ג; שם, ה), ממנו אנחנו יכולים להסיק שהמונח "בני ישראל" מתייחס לעשרה גברים.
בספר הזוהר מבסס המחבר את רעיון המניין על הקטע מספר בראשית שבו אברהם מבקש מהקב"ה להציל את סדום ועמורה אם יימצאו בהן 50 צדיקים. לאחר מכן, מבקש אברהם לחוס על ערים אלה אם יימצאו בהן ארבעים וחמישה צדיקים, ארבעים, שלושים, עשרים, והוא מסיים את בקשתו בעשרה ואינו מוסיף להוריד את המספר (בראשית, יח כד-לב).
לדעתי, הפרשנות שניתנה לעיל אמנם מסבירה את מקורו של המניין, אבל אינה מסבירה מדוע מורכב המניין דווקא מעשרה אנשים.
אנני מתיימר להציג את הדברים כתשובה מוחלטת ויחידה, אך אעז ואציג את ההסבר הבא:
בואו נעשה ניסוי מנטלי. נדמיין כי תשעה צדיקים (צדיקים לחלוטין) מתפללים בבית כנסת, ובבית כנסת אחר נמצאים עשרת החוטאים הידועים ביותר לשמצה.
באופן אינטואיטיבי, אנו מבינים שסכום ערוצי המידע של תשעת הצדיקים גדול לאין שיעור על זה של עשרת החוטאים. אך תשעת הצדיקים אינם משלימים מניין, ומשום כך הם אינם יכולים לומר תפילות מסויימות, בעוד עשרת החוטאים משלימים למניין ויכולים לומר את כל התפילות. נראה כי יש כאן פרדוקס.
בואו ננסה לרדת לשורש העניין.
מדוגמה זו ניתן להסיק כי אותה פעולה מתמטית (כלומר, הוספת "אחד" לכמות המתפללים) יכולה להוביל לתוצאות שונות לחלוטין. ישנה חשיבות מרכזית למספר שאליו מצורפת התוספת. לפיכך, הגדלת מספר המתפללים באחד: מאחד לשניים, מחמישה לשישה, ואפילו משמונה לתשע לא תשנה את הערך היסודי. בעוד שאותה פעולה, המגדילה את מספר המתפללים מתשעה לעשרה, משנה את המצב באופן רדיקלי.
כדי להבין תופעה זו, אנו יכולים להתייחס לעיקרון ההוליזם (מקור השם הוא במילה "הולוס" ביוונית – שפירושה שלם, כולל). במובן הרחב, ההוליזם היא עמדה בפילוסופיה ובמדע הנוגעת למתאם בין החלק לשלם כאשר נקבעת עדיפות של השלם על סך חלקיו. על פי העיקרון האונטולוגי של ההוליזם השלם תמיד גדול יותר מאשר סכום החלקים המרכיבים אותו.
בואו ניקח דוגמה פשוטה. בהנחה שעלינו להרכיב מטוס שמורכב מאלף חלקים, לא משנה כמה חלקים עלה בידינו להרכיב ‒ אחד, שנים, או תשע מאות תשעים ותשעה ‒ בכל הצירופים הללו המערכת אינה רוכשת תכונות חדשות; היא נותרת עדיין כגוש חלקים. רק כאשר אנו מוסיפים את החלק האלף, החלק האחרון, נוצר שינוי מופלא: מתוך מצבור פשוט של חלקים, המערכת הופכת למטוס.
אנחנו יכולים להסיק כי המספר "עשר", כשלעצמו, מייצג את ערך השלמות, והמניין מייצג את השלם. לכן, "עשר", במקרה הזה גדול יותר מאשר סכום עשרת חלקיו. אבל כאן ניצבת השאלה ‒ למה עשר ולא כל מספר אחר?
כדי להסביר זאת נפנה לאילן הספירות שבאיור 1. הזכרנו לעיל שפעולת הבריאה דורשת זרימת מידע במערכת הספירות, הן מלמעלה למטה והן מלמטה למעלה. לשם כך, ערוצי המידע הם חיוניים והכרחיים כדי לחבר בין הספירות. אחד העקרונות המרכזיים בקבלה הוא האמירה כי כתוצאה מחטאו של אדם הראשון וחטאי האנושות שבאו לאחר מכן נשברים ערוצי המידע שמחברים בין הספירות. ניתן לתאר זאת במאמר החכמים המפורסם: "כל מה [שיש] למעלה יש למטה". כתוצאה מלימוד התורה, קיום המצוות ואמירת התפילות, הערוצים הללו נבנים מחדש. אבל כאן אנו ניצבים בפני השאלה כמה ערוצים עלינו לשקם ולבנות מחדש. איור 1 מראה שמספר הערוצים יכול לעלות על עשרה. עם זאת, קיים סף מינימלי.
אם נארגן את עשר הספירות כקו אחד (איור 2), יהיו תשעה ערוצים ביניהן. אולם, כפי שנכתב על הספירות בספר יצירה, ישנה חוליה נוספת: "עשר ספירות בלי מה נעוץ סופן בתחלתן" ‒ זוהי החוליה העשירית ‒ הערוץ העשירי המחבר את ספירת מלכות עם הספירה הגבוהה ביותר, כתר.
ניתן להמחיש את מושג השלמות ("הוליזם") על ידי דוגמאות מהתורה.
מלבד היום השני, כל אחד מששת ימי הבריאה הסתיים בהצהרה "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". לפי ר' יוסף ג'קטילה המידה "כי טוב" קשורה בשם האלוהי "אל חי" ובספירת יסוד. מידת "כי טוב" אינה מצויה בתחומו של ההבדל והפירוד, ולכן ביום השני לבריאה הקב"ה לא ראה את בריאתו כ"טובה", שכן באותו יום יצאה אל הפועל ההפרדה בין המים התחתונים והעליונים (בראשית, א ח).
עם השלמתה של הבריאה, שבה לקחו חלק כל עשר הספירות, נאמרים בתורה הדברים הבאים: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית, א לא). החכמים כתבו פירושים רבים בנושא ונביא מספר דוגמאות לפרשנותם ממדרש בראשית רבה: "רבי חמא בר חנינא אמר: משל למלך שבנה פלטין ראה אותה וערבה לו... כך אמר הקב"ה לעולמו: עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו". חשוב לציין שמילים אלה נאמרו כאשר הושלמה בנייתו של הארמון ‒ היינו, בהגיעו לשלמות.
והטקסט ממשיך בדברים הבאים: "רבי יונתן אמר: למלך שהיה משיא את בתו ועשה לה חופה ובית וסיידה וכיירה וציירה וראה אותה וערבה לו. אמר לה: בתי הלואי תהיה החופה הזאת מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו. כך אמר הקב"ה לעולמו: עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו". גם במקרה זה נאמרים דבריו של המלך רק לאחר שהחופה הושלמה והגיעה למצב של שלמות.
כתוב בתורה: "וַיֹּאמֶר יהו"ה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנגדו". לפיכך, אנו יכולים להסיק כי מצב שבו גבר ואישה מצויים בנפרד אינו שלם, וזה לא "טוב".
לאורכו של הסיפור על ששת ימי הבריאה, פועל הקב"ה בשם האלוהי "אלוהים", המבטא את מידת הדין והמשפט וקשור בספירת בינה, אך בסוף הבריאה אנו קוראים: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יהו"ה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם". על פי יוסף ג'קטילה השימוש בשמות "יהו"ה אלוהים" הכולל את כל עשר הספירות הוא ביטוי לשלמות שהושגה עם סיום הבריאה.
מהו המנגנון של אפקט המניין? אמנם בלתי אפשרי לתת תשובה חד משמעית לשאלה זו, אבל אפשר להציע מספר רעיונות. על פי תורתו של האדמו"ר הזקן, מייסד תנועת חב"ד, ניתן להקביל את נשמתו של האדם לעולמות שנבראו ויש לה עשרה "לבושים" ‒ עשר ספירות. כפי שאמרנו לעיל, תנאי מרכזי למניין הוא שהאנשים המשתתפים בו צריכים לראות ולשמוע זה את זה. בקבלה, קשורה הראייה בספירת חכמה והשמיעה קשורה לספירת בינה. אנחנו יכולים להניח שכאשר אנשים רואים ושומעים אחד את השני, הספירות השכליות שלהם מצטרפות לשלמות אחת. הבה נזכר גם בפסוק "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב", בדגש על "ראה", ולא "שמע" או "אמר". במקרים כאלה ניתן לראות במילה "וירא" אנתרופומורפיזם, ייחוס תכונה אנושית לאל, אבל למעשה הדברים אמורים בספירת חכמה (ולא באינסוף).
מכך ניתן להבין כיצד מושגת שלמותו של המניין.
שלמות ודמיון
רעיון השלמות קשור באופן הדוק עם רעיון ההידמות. אנו קוראים בתורה: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית, א כו). נשמת האדם היא ב"צלמו" של עץ הספירות. אך מהי כוונת הכתוב "כדמותנו". כדי להשיב לשאלה זו נפנה לתפיסת מרחב מידע (כבסיס לתפיסת מרחב מידע ניתן לקחת את המודל שהוצע על ידי ריצ'רד המינג).
ניתן לתאר את הבריאה, מהפרספקטיבה שלנו, כמורכבת ממושגים, המובעים על ידי סמלים (אותיות ומספרים). במרחב המידע המרחק בין מושגים נקבע על ידי ההבדל במשמעות, ומכאן שהמרחק בין שני מושגים זהים הוא אפס. ככל שהמרחק גדל חילוף המידע יורד ובמרחק מסוים הוא נעצר. על סמך דברים אלה, אנו יכולים להבין את משמעות המושג "כדמותינו" באופן הבא: מידת ההתאמה הקיימת בין תוכן המידע של הנשמה ובין זה של אילן הספירות. מכאן ניתן להסיק שהמניין מייצג רמה גדולה יותר של "דמיון" לאילן הספירות, יותר מכל קבוצה אחרת של מתפללים יהודים, וכתוצאה מכך המרחק של מרחב מידע בין המניין ובין אילן הספירות הוא מינימלי. עוד ניתן להסיק מכך שמניין המורכב מצדיקים מייצג את הקירבה הגדולה ביותר לאילן הספירות.
תפילה ששינתה את העולם
בתהליך של חילופי הדורות מאברהם למשה, הרמה של העבודה הדתית של בני ישראל את האל השתנתה. האל ברך את אברהם, ולא רק ברך, אלא גם העניק ברכה לאומות העולם. אברהם העניק ברכה זו ליצחק אשר בתורו מסר אותה ליעקב. יעקב בירך את בניו לפני מותו, ובכך חילק את הברכה בין כולם.
בניו של יעקב כבר עבדו את הקב"ה ברמה אחרת. ניתן להוכיח זאת על ידי ההבחנה הבאה: שלושת האבות פנו אל האל בשמות שונים: יהו"ה (כולל את כל מערכת הספירות), אדני, אלוהים, אל שדי וכו'. יוסף, ובנים נוספים של יעקב, התייחסו לאל רק בשמו "אלוהים", עובדה המצביעה על כך שרמת העבודה שלהם היתה נמוכה יותר ביחס לזו שבתקופת האבות. למרבה הצער, בדורות שבאו לאחר מכן הרמה המשיכה לרדת ובמצרים כל בני ישראל, למעט שבט לוי, נכשלו בעבודה זרה.
הבה נזכר באמירתם של החכמים שהובאה לעיל: "כל מה [שיש] למעלה יש למטה". בספרו של האדמו"ר הזקן "תורה אור" הוא מכנה את המצב הזה כ"מוחין דקטנות" (מוח קטן). המשמעות של תופעה זו היא שאם השפע מלמטה כמעט מפסיק, גם השפע מלמעלה מעוכב. באופן ציורי, ניתן להשוות מצב זה של מערכת הספירות לתרדמת חורף. במצב זה מאבדים היהודים את הזכות בהשגחה האלוהית המיוחדת להם.
יחד עם זאת, כאשר תנאי העבדות שלהם הפכו לבלתי נסבלים זעקו היהודים אל הקב"ה. יש להדגיש כי הם לא התפללו או בכו, אלא דווקא "זעקו".
כאשר מיליוני החוטאים הללו התפללו, הזדעזעה הבריאה. ובסמוך להר סיני עלה סנה באש...
לרכישת ספרו של אדוארד שפרין "מאינסוף לאדם: רעיונות היסוד של הקבלה במסגרת תורת המידע והפיזיקה הקוונטית" לחצו כאן.
לרכישת ספרו של אדוארד שיפרין 'הרפתקאות עם סושי בארץ המחשבות' לחצו כאן.