משה רבנו וההיגיון של הבלתי אפשרי

בואו נזכר כיצד מתחיל סיפור יציאת מצרים. הקב"ה פנה אל משה מהסנה הבוער, והפקיד בידיו משימה ‒ ללכת אל פרעה ולהוציא את בני ישראל ממצרים. משה, שהיה בעל שכל חריף, השיב לקב"ה מהם התנאים, שעל פי ההיגיון הבריא, יובילו להצלחתה של המשימה: 

1. משה שואל: "מִי אָנֹכִי" (שמות, ג' י"א; בתוקף מי אני הולך?) והקב"ה משיב: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (שם, י"ב). 

2. משה מבקש מהאל לומר לו את שמו כדי להבין את האופן שבו נגלה האל לבני ישראל. האל משיב בגילוי מספר סודות על אודות השם האלוהי (שם, י"ג-ט"ו). 

3. משה שואל מה עליו לעשות במידה ובני ישראל לא יאמינו לו, והאל מעניק בידיו אותות מופלאים (שמות, ד' א'-ט'). 

4. משה אומר לקב"ה שהוא אינו רהוט (שם, י'). והאל משיב: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יהו"ה: וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר" (שמות, ד' י"א-י"ב). 

5. תשובה זו אינה מספקת את משה והוא אומר: "בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שם, י"ג), והקב"ה משיב למשה שאחיו אהרן ידבר בשמו (שם, י"ד-ט"ז). 

לאחר שיחה זו, משה סבור כי מולאו כל התנאים הנדרשים להצלחה, והוא יוצא למצרים.  

משה ואהרן הלכו לבני ישראל, עשו בפניהם את האותות וסיפרו להם את הבשורה המשמחת על הגאולה. היהודים האמינו בהם.  לאחר מכן הלכו משה ואהרן לפרעה לקיים את צו האל לשחרור היהודים. ואז קרה משהו מדהים: לא זו בלבד שפרעה מסרב לשחרר את היהודים, אלא הוא מקשה אף יותר על חייהם ועבודתם. אבל בכך הסיפור אינו מסתיים. היהודים מאשימים את  משה ואהרן על היותם מתחזים ומתיחים בהם: "יֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יהו"ה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (שם, ה כא). דברים אלה, ככל הנראה, מעידים על כך שבני ישראל לא האמינו כי משה ואהרן הם שליחיו של האל. משה, שאהב את בני ישראל ללא גבול, ראה בכך הן כישלון מוחלט של המשימה הלאומית והן מפח נפש אישי. בואו ננסה, באופן רציונאלי, לעקוב אחר דרך מחשבתו. 

האל כבר יידע את משה שפרעה לא ישחרר את בני ישראל באופן מידי, והוא יעשה זאת רק לאחר שהאל יביא על המצרים עונשים גדולים (שמות, ג יט-כ). לכן הוא ציפה שהעונשים יבואו בעקבות סירובו של פרעה, מה שיוביל לגאולת היהודים. אך במקום לשחרר את היהודים ממצרים פרעה הקשה על חייהם ושום עונש לא הגיע בעקבות סירובו.

ניתן להבין את ההיגיון שעומד מאחורי טענותיו של משה באופן הבא: 

1. האל הוא כל יכול ותמיד אומר את האמת. 

2. לפיכך, פרעה היה צריך להיענש מיד לאחר שסירב לשחרר את היהודים, ולאחר מכן היה עליו לשחררם.

3. למרות זאת, ההפך קרה. 

אחת המטרות המרכזיות של הלוגיקה היא להבין כיצד להגיע למסקנה, על פי התנאים המוקדמים, ולקבל "ידע אמיתי" על נושא הדיון. 

אחד מסוגי הפרקטיקות השכיחות בלוגיקה הקלאסית הוא הוכחה על דרך השלילה (ad absurdum). העיקרון הוא כזה: אם המסקנה המתקבלת מהתנאי המקדים סותרת את המציאות, הרי שהתנאי המקדים אינו נכון.  

מנקודת המבט של הלוגיקה הקלאסית, הנקודה השלישית שציינו מפריכה את הנקודה הראשונה, אך עבור משה, כל-יכולתו של האל והיותו דובר אמת היו בלתי ניתנים לערעור. כתוצאה מכך חשיבתו ההגיונית של משה קורסת, הוא חווה מפלה מוסרית,  ובמצב כזה הוא אינו יכול להמשיך במשימתו. הוא מחליט להתעמת עם האל: "אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות, ה' כ"ב-כ"ג).

כיצד האל מגיב? הוא עונה לו בדברים הבאים: "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (שמות, ו' א'). 

ככל הנראה, תשובה זו אינה מספקת את משה, שכן יש כאן הסבר על האירועים שעתידים לבוא, אך אין הוא מספק הסבר לאירועים שכבר התרחשו. תשובתו של האל אינה נחתמת בדברים אלה ובהמשך אנו קוראים את ההצהרה הבאה: 

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יהו"ה.

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יהו"ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם (שמות, ו' ב'-ג').

פסוקים אלה זכו לפירושים רבים. הבה נסקור בקצרה את העיקריים שבהם. 

רש"י (המתבסס על המדרש) מאמין שיש תוכחה בדברי הקב"ה: "הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע ואח"כ אמרתי לו העלהו לעולה ולא הרהר אחר מדותי לפיכך ‒ 'עתה תראה'" (אם כי הראשון סותר בבירור את השני). רש"י מפרש את המילים "אֲנִי יהו"ה" כמסר ממנו משה צריך להבין ‒ "אני נאמן להבטחותיי וניתן לסמוך עלי".

בהתייחסותו לשאלתו של משה, כותב אברהם אבן עזרא בפירושו על שמות, ה' כ"ב: "חשב משה כי מעת דברו אל פרעה יקל מעליהם עולם. והנה הוא הכביד העבודה עליהם", ואת המילים "אֲנִי יהו"ה" הוא מפרש בדברים הבאים: "והטעם כי על ידי האבות נודע שמי שהוא אל שדי ועל ידך יודע שמי ה' הנכבד בעולם כאשר אמר לכן אמור לבני ישראל אני יי'. והנה שלחתיך להודיע זה השם". 

על פי הרמב"ן, האל אומר למשה שהאבות לא זכו לראותו במראה מאירה ושקופה בעוד שמשה זכה לכך. 

האדמו"ר מליובאוויטש, המעיר על קטע זה, מסביר כי משה שירת את הקב"ה בעיקר באמצעות החכמה (= השכל/האינטלקט),  ואילו האבות עשו זאת בעיקר באמצעות המידות (= האמוציות). לכן, שאלתו של משה לא הייתה שגויה. חוסר היכולת להבין את מעשיו של הקב"ה החליש את הקשר האינטלקטואלי של משה עם האל, ומכאן ששאלתו של משה לא הייתה קריאת תגר, אלא ניסיון להתקרב אל האל. האדמו"ר הזקן מסביר את תשובתו של הקב"ה למשה כדרך עבודת האל הרצויה: האדם צריך לעבוד את האל לא רק עם שכלו אלא עליו לאזן בין השכל, המידות והאמונה כדי שעבודתו תהיה ללא סיג.  

המחבר מקבל את הפרשנויות הקודמות ומציע להוסיף עליהן את התוספות הבאות. 

בקריאה מדוקדקת של הקטע מספר שמות ניתן לראות כיצד אופיין ואיכויותיהן הנפשיות של הדמויות המרכזיות משתנים ללא הרף ברצף האירועים ובקשרים שלהן עם האל. האל אינו רק מעניש ומתגמל, אלא גם, באמצעות דבריו ובמעשיו, מלמד את גיבוריו שיעורים אשר מעלים אותם למעלות רוחניות גבוהות יותר. 

אנו קוראים בתורה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'אֲנִי יהו"ה'". אחרי מילים אלה באה נקודה. משפט זה מכיל מחשבה שלמה. מנקודת המבט שלי המילים "אני יהו"ה" מהוות את המסר המרכזי של התורה. אין חובה לפרש את המשפט כדברי תוכחה של האל נגד משה, ואני סבור כי ניתן לקרוא את דבריו של הקב"ה אל משה בצורה הבאה:  

השאלה שלך אכן ראויה אם היא נשענת על כללי ההיגיון של העולם הסובב אותך, עולם שהוא הביטוי החיצוני של שמי, "אלוהים". האבות חיו על פי היגיון זה; זו הייתה המשימה שלהם. גם פרעה חי על פי היגיון זה.

אבל "אני יהו"ה", ומעכשיו והלאה יחיו בני ישראל והעולם על פי חוקים אחרים. מנקודה זו ואילך ההיגיון שיעמוד מאחורי המאורעות יסב על חוקי יהו"ה, ההיגיון שחבוי במעמקי השם "אלוהים", ההיגיון של הבלתי אפשרי, ההיגיון של הספירה הגבוהה ביותר, ספירת חכמה. 

על פי ההיגיון ה"חיצוני" של "אלוהים", לא יהיה באפשרותם של בני ישראל לעזוב את מצרים לעולם, בעוד שעל פי ההיגיון הנסתר של יהו"ה, הם יזכו לצאת. ושנים רבות לאחר מכן, כאשר העם היהודי הקטן יתפזר בין העמים הגדולים והחזקים, ההיגיון החיצוני, זה של השם "אלוהים", יחייב את המסקנה שהיהודים ייעלמו; בעוד שעל פי ההיגיון של השם "יהו"ה" הם לא ייעלמו לעולם.

אתה, משה, נבחרת לעלות למדרגתו של ההיגיון הנסתר שלי, זה של השם יהו"ה, לרמתה של הספירה הגבוהה ביותר, חכמה, וממדרגה זו להביא את התורה לבני ישראל. וכל עוד תהיה התורה עם העם היהודי, להיגיון החיצוני של השם "אלוהים", ההיגיון ששולט בעולם הטבע, לא יהיה כוח עליהם.

אברהם אבן עזרא שחיבר גם ספרים על אסטרולוגיה, כתב בפרשנותו על שמות, ו' ג' את הדברים הבאים: "בעבור כי נשמת האדם גבוה מן העולם האמצעי. אם היתה הנפש חכמה והכירה מעשה השם שהם בלא אמצעי. ועל ידי אמצעי. והניחה תאות העולם השפל והתבודדה לדבקה בשם הנכבד. אם יש במערכת הככבים בעת ההריון רעה שתבא עליו ביום ידוע. השם שדבק בו יסבב סבות להצילו מרעתו". 

שאלה נוספת שיש לענות עליה היא כיצד יש להבין את קיומו של ההיגיון הנסתר של השם יהו"ה בשם "אלוהים". סוגיה זו נדונה בפירוט רב בשיח חסידי של האדמו"ר הרש"ב (האדמו"ר החמישי של חב"ד, ר' שלום דובער שניאורסון) שכותרתו "וידעת", שהינו הפנייה לפסוק מהתורה "וְיָדַעְתָּ... כִּי יהו"ה הוּא הָאֱלֹהִים" (דברים, ד לט).

והרי הסבר קצר. אחת מהנחות היסוד בקבלה היא שדיון על אודות האל במסגרת הקטגוריה של "אין סוף", שהינו מחוץ ליכולת ההבנה וההשגה שלנו, הוא בלתי אפשרי, ובקטגוריה זו לא ניתן לדבר על בריאות בעלות "עצמיות". לכן, בתחילת הבריאה, הקב"ה "צמצם את עצמו", צמצום המתואר באופן אלגורי כיצירה של חלל ריק, שלאחריה נמשך מ"אין סוף" קו אור ממנו נוצרה הבריאה כולה. את התהליך הזה עלינו להבין לא כיצירה של חלל פיזי, אלא כהסתרתו של האור האינסופי של האל (מידע) ושפיעתו של האור הסופי ממנו נוצרה הבריאה כולה. 

קרן האור הסופית הזו נשאה את המידע של הבריאה כולה. במעבר דרך שרשרת העולמות, האור (מידע) הוסתר באופן כזה שבעולמינו אנחנו מסוגלים לראות את האלוהות בקושי רב. יחד עם זאת, יש להבין כי המידע אינו נעלם לשום מקום ‒ כאשר דבר מה נסתר אין זה אומר שהוא חדל להתקיים, ובנסיבות מסוימות, אף יש באפשרותנו להשיג את המידע הזה.  

בואו ניקח דוגמה פשוטה: אם נתבונן באבן המונחת על הקרקע נוכל, מיד, לקבל מידע על צבעה וצורתה, יחד עם זאת, המידע הזה הוא חלקי ואינו כולל את כל האינפורמציה על אודותיה. אם ניישם שיטות מסויימות נוכל לדלות אינפורמציה נוספת על הרכבה הכימי של האבן, האטומים והמולקולות שלה, אלקטרונים, נויטרונים, פרוטונים וכיוצא בזה. 

באופן דומה, בקריאת התורה כפשוטה, היינו כסיפור, אנו מקבלים כמות מסויימת של מידע. אולם, אם נחקור לעומק בדברי התורה וקיום המצוות וננתח אותם, נמצא קשרים נסתרים, וכך נוכל, צעד אחר צעד, לגשת למידע החבוי בתורה ועל ידי כך להתקרב למדרגה הגבוהה יותר, זו של יהו"ה. 

האבות

נפנה כעת לחלק השני של דברי האל אל משה: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יהו"ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהם". 

בספר בראשית, פרשת "לך לך", אנו קוראים:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יהו"ה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" (בראשית, טו ז).

הביטוי המובא כאן דומה לזה שהובא בדיאלוג עם משה. אבל אברהם שואל את השאלה הבאה: "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יהו"ה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (שם, ח). בתגובה מספר האל לאברהם על השעבוד העתידי של בני ישראל במצרים והיציאה ממנה (שם, יג-יד).

חלק מהפרשנים על הקטע הנ"ל סבורים כי גלות בני ישראל והיותם עבדים במצרים היו עונש על שאלה זו של אברהם. אני לא שותף לדעה זו. לתפיסתי לא ניתן להאשים את אברהם על שאלתו, שכן הוא לא היה מודע להיגיון של יהו"ה ‒ ההיגיון של הבלתי אפשרי. על פי ההיגיון של העולם הסובב אותו, היה זה בלתי נתפס שהוא ו־318 האנשים שאיתו, יירשו ארץ שמאוכלסת על ידי עמים רבים וחזקים. יחד עם זאת, עובדה ברורה היא כי בשארית חייו חי אברהם עם הידיעה כי צאצאיו יהיו עבדים.

באופן דומה, כאשר הקב"ה אומר לאברהם ששרה תלד לו בן, אנו קוראים: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (בראשית, י"ז י"ז). האל, ששומע את מה שאברהם חושב בלבו משיב לו: "וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק" (שם, י"ט). לאחר מכן, כאשר שרה שומעת על הלידה העתידית של בנה אף היא צוחקת והאל נוזף בה על כך (בראשית, י"ח י"ב-ט"ו).

עובדה פרדוקסלית היא שיצחק, שמשמעות שמו היא הפועל "צחק" בזמן עתיד, הוא הסמל של ספירת גבורה (מידת המשפט והדין הקשה), וככל הנראה, הוא עצמו כמעט ולא צחק. עבור אברהם ושרה גם בדרישתו של האל להעלות את יצחק לעולה אין כל קשר לצחוק.

נראה כי לאחר ברית המילה של אברהם, ולאחר מכן לידתו המופלאה של יצחק, הכל משתנה. אברהם כבר אינו שואל את האל שאלות, ואפילו כאשר האל מצווה עליו להקריב את בנו, יצחק, למרות הבטחתו שאברהם יזכה לצאצאים ממנו, אברהם אינו שואל שאלות ‒ השיעור נלמד. מעובדה זו ניתן להסיק כי לאחר ברית המילה שלו ולידתו של יצחק, אברהם כבר הגיע לרמה רוחנית גבוהה בהרבה מזו שהיה בעבר, והוא החל להכיר באל הפועל בשם יהו"ה, זה הפועל על פי חוקי ההיגיון של הבלתי אפשרי.  

פרעה

נשוב כעת לאירועים שקדמו ליציאת מצרים, כאשר משה ואהרן הגיעו בפעם הראשונה לפרעה ואמרו את הדברים הבאים:  

כֹּה אָמַר יהו"ה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יהו"ה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יהו"ה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ (שמות, ה' א'-ב').

יש לשים לב כי פרעה לא אמר "איני מכיר את אלוהים", ומכאן ניתן להסיק כי גם פרעה חי על פי ההיגיון של אלוהים. ניתן להוכיח זאת גם בדרך נוספת. 

כאשר שוחחתי עם הרב הראשי של רוסיה, ברל לזר, הוא הפנה את תשומת ליבי לעובדה שלאחר המכה השישית (שחין) הורה הקב"ה למשה לומר לפרעה:

כֹּה אָמַר יהו"ה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ (שמות, ט' י"ג-י"ד).

הרב לזר העלה את השאלה – מדוע נאמרו הדברים האלה דווקא אחרי המכה השישית? כדי לענות על שאלה זו, נציין כי לשש המכות הראשונות לא היו השלכות ארוכות טווח, אך למכות שבאו לאחר הדברים הללו נודעה השפעה לטווח הארוך (ארבה, ברד) או תוצאה בלתי הפיכה (מכת בכורות). 

כדי להבין מדוע נאמרו הדברים דווקא לאחר שש המכות הראשונות ננתח את התנהגותו של פרעה. אנו למדים מהטקסט המקראי שניתן לחלק את תגובותיו של פרעה למכות לשתי קטגוריות:  

1. פרעה לא חזר בו.

2. פרעה חזר בו, אבל אז שינה את דעתו. 

ניתוח התנהגותו של פרעה מוצג בטבלה הבאה:

לא חזר בו ‒ חזר בו ‒ לא חזר בו ‒ חזר בו

בהמשך משתנה התנהגותו של פרעה. במהלכן של שתי מכות, החמישית והשישית, הוא כבר אינו חוזר בו.

לאחר המכה השישית מצווה הקב"ה על משה לומר בשמו את הדברים שציטטנו לעיל, ובארבע המכות שבאו לאחר מכן פרעה חוזר בו מהחלטתו לאחר כל מכה. 

ניתן להסביר את מעשיו של פרעה באופן הבא. לאחר שניסה את אותו רצף פעולות במשך ארבע מכות (לא חזר בו ‒ חזר בו ‒ לא חזר בו ‒ חזר בו), פרעה מבין לבד שהחזרה אינה משנה דבר, שכן הן במקרים בהם חזר בו והן באלו שלא המכות היו זמניות ופסקו מעצמן, ומסיבה זו הוא הגיע למסקנה על פיה אין היגיון בחרטה על מעשיו. ואכן בשתי המכות הבאות, החמישית והשישית, הוא אינו מביע כל חרטה ואינו חוזר בו.

בשלב זה, אנו יכולים לומר, כי פרעה חשב שהוא מבין את ההיגיון של "אלוהים". ברגע שהוא הגיע להבנה זו הקב"ה ציווה על משה להעביר לפרעה את המסר של "הפעם הזו". ניתן לפרש את דבריו של האל כך: "חשבת שהבנת את ההיגיון שלי? אמרת שאתה לא יודע מי הוא יהו"ה? כעת תגלה מי הוא יהו"ה, ותיווכח שההיגיון של אלוהים כבר אינו תקף. במקום, יהיה עליך עכשיו  להתעמת עם ההיגיון של יהו"ה, ההיגיון של הבלתי אפשרי". וזה אכן מה שקרה. 

ההיגיון של הבלתי אפשרי

בנקודה זו עלינו לשאול:  מהו ההיגיון של הבלתי אפשרי?

המדע המודרני מספק לנו אנלוגיות רחוקות. לדוגמה, ההיגיון של מכניקת הקוונטים שונה במהותו מההיגיון של העולם הסובב אותנו. בפיזיקה הקלאסית, אם מודדים את המהירות והקואורדינטות של כדור טניס שעף באוויר, התוצאה אינה תלויה בסדר המדידה. בפיזיקה הקוונטית, אם נמדוד את המהירות תחילה ואז את הקואורדינטות, או להיפך: הקואורדינטות תחילה ואז את המהירות, יתקבלו תוצאות שונות.

אותו הדבר קורה גם עם החוק המפורסם של אריסטו, עקרון השלישי הנמנע, הקובע כי בנקודה זמן, משהו יכול להיות או X או לא X. בפיזיקה הקוונטית לא ניתן לומר היגד דומה: זה חלקיק או לא חלקיק. כמו כן, עקרונות רבים של הלוגיקה הקלאסית, כגון קומוניקטיביות, אינם חלים על מכניקת הקוונטים. 

דוגמה זו ממחישה כי ישנה לוגיקה שונה מהלוגיקה הקלאסית, שמובנת ומתקבלת על השכל הישר שלנו. 

ככל שהמדע יתפתח יתגלו סוגים נוספים של לוגיקה לא־קלאסית.

עם זאת, חשוב ביותר להבין כי ההיגיון של יהו"ה ‒ ההיגיון של הבלתי אפשרי ‒ אינו (חס וחלילה) דוגמה ללוגיקה לא־קלאסית. ההצהרה האחרונה זקוקה להבהרה.

על פי תורתו של האדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן מלאדי, נשמת האדם נבראה בדמותם של העולמות העליונים הרוחניים הגבוהים. לנשמה יש לבושים באופן שמקביל לאילן הספירות ‒ חכמה, בינה וכדומה. הנשמה היא מערכת פתוחה. מצד אחד, היא מקבלת מידע מהעולם סביבנו, ומצד  שני היא מחוברת לספירות, העולמות העליונים.

תפיסתנו את העולם שלנו, שאותה אנו יכולים לבטא ולנסח באופן מנומק (שיטת חשיבה), מתגלה במידת בינה (הבנה). ספירת בינה, בתורה, מקבלת מידע מספירת החכמה, המקבלת מידע מעולמנו באמצעות מלכות (ספירה שכוללת דיבור ומעשה).

חשוב לציין את עקרונות היסוד הבאים: 

1. המידע של חכמה אינו מנוסח ואינו מוכר על ידינו באמצעות שיטת החשיבה (וראו עוד בספר יצירה עם הערותיו של אריה קפלן).

2. ספירת בינה חושפת חלק מהמידע של חכמה באמצעות מערכת החשיבה. הכמות והאיכות של המידע שנחשף תלויה ברמת האינטלקט שלנו. 

3. עם זאת, גם במצב של ההתפתחות המבריקה ביותר של האינטלקט לא יוכל כל המידע של ספירת חכמה להתגלות.  

4. התורה ניתנה על ידי האל ממידת החכמה. כתוצאה מכך, בתורה, כמו בספירת חכמה, ישנו מידע שלא יתגלה במידת בינה.

5. מידע בלתי מובן זה מכיל את ההיגיון של הבלתי אפשרי, ההיגיון של חכמה.

זהו ההיגיון אשר נמצא לנצח מעבר ליכולת ההשגה שלנו, אך ניתן להוציא אותו אל הפועל על ידי אמונה, ביטחון באל, והשתוקקות לידע של הקב"ה. 

לרכישת ספרו של אדוארד שפרין "מאינסוף לאדם: רעיונות היסוד של הקבלה במסגרת תורת המידע והפיזיקה הקוונטית" לחצו כאן. 
לרכישת ספרו של אדוארד שיפרין 'הרפתקאות עם סושי בארץ המחשבות' לחצו כאן.