מאז חורבן בית המקדש השני עברו כמעט 2,000 שנה. יש מי שסבורים שהיהודים שומרי התורה והמצוות בכל רחבי העולם מתאבלים, בוכים ומייחלים להקמתו מחדש של המקדש כל כך הרבה שנים אחרי שריפתו וחורבנו מתוך שנאת חינם, בעוד אחיהם, בני הציבור החילוני, אינם חשים כאב באזכור החורבן, אינם מרגישים שייכות לבית המקדש דאז, ובוודאי שאינם עורגים לבנייתו מחדש כיום.
דין וחשבון: לקראת תשעה באב חשוב לזכור את אחדות עם ישראל
היהודי המתפלל חוזר פעמים רבות ביום על הבקשה "שייבנה בית המקדש", "ובנה ירושלים". המשורר בתהילים הביע את כמיהתו להיות נוכח פיזית במקדש במילים "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה'" (תהילים פ"ד, ג', וכן במזמורים מ"ב־מ"ג). הרמב"ם בספר המצוות (מצוה כ"א) כותב: "צוונו לירא מן המקדש הזה מאוד עד שנשים בנפשנו משא הפחד והיראה וזה מיראת מקדש". מדוע מילים אלו אינן עולות על שפתותיהם של יהודים רבים? ואלו ששגורה התפילה בפיהם - האם באמת הינם מתכוונים לכך? האם הם מבינים את פשר הדבר?
שלמה המלך נשא תפילה בחנוכת המקדש הראשון: "וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם, וְשָׁמַעְתָּ, וְסָלָחְתָּ" (מלכים א ח', ל'). מכאן שמטרת הקמת בית המקדש היא לשמש מקום תפילה מרכזי בקדושתו, שבו יפעלו בהרמוניה מלאה לויים וכוהנים. זהו מקום של מופת שבו יעצים האדם את רוחניותו ויוכל לקבל תשובות לשאלותיו ולתהיותיו האמוניות.
אך טבעי היה שנייחל לחגוג את ליל הסדר בהר הבית, להניף את ארבעת המינים בסוכות, להשתתף בשמחת בית השואבה ולחזות בהדלקת המנורה. אלא שכל כך התרחקנו והתרגלנו לחיי היומיום והשגרה, הרדיפה אחרי אלילי הכסף והזהב והרצון התמידי לבנות חיי חברה משותפים, עד ששכחנו את המהות של בית המקדש. המקדש אינו רק מקום פיזי.
המקדש אינו רק מקום פולחן וכפרה. בראש ובראשונה הוא נבנה בתוכנו, בלבבות האנשים, על מנת לתקן את עצמנו, את עולמנו, בכל יום, בכל עת ובכל שעה. ומובטח לנו שהוא יהיה מקום של שלום ואחווה, כפי שאומר הנביא חגי: "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב', ט').