איזה כיף זה מוצאי יום הכיפורים. תחושת ה״היי״ והתרוממות הנפש שניתן לחוות רק בתום 24 שעות של צום ותפילות, יחד עם תחושת הפורקן - המעבר החד מהחלק הרציני והכבד של הימים הנוראים, היישר לתוך ימי השמחה של חג הסוכות - יוצרים ״פיוז׳ן״ מיוחד של תחושות ורגשות נעימים.
לי, באופן אישי, יש סיבה מיוחדת נוספת שבגללה אני אוהב במיוחד את מוצאי יום הכיפורים: כי סוף־סוף אנחנו חוזרים להתפלל יחד. למרות היותנו קהילה מעורבת, אנחנו מצליחים להתאחד ולהתפלל כל השנה כולנו יחד. אפילו בראש השנה אנחנו מקיימים את התפילות יום אחד בנוסח עדות המזרח ויום אחד בנוסח אשכנז, וכולם נהנים. יוצא מן הכלל הוא יום הכיפורים - היום היחיד בשנה שבו אנחנו מתפצלים לשני מנייני תפילה נפרדים.
אז אף שבסך הכל זה מבורך, כי גם ככה אין מספיק מקום לכולם, ובכל מקרה היינו צריכים להתפצל; ואף שבסך הכל זה יפה שיש לכל אחד את האפשרות להתפלל בנוסח ובסגנון האהובים עליו; ואף שהפיצול נעשה ברוח טובה ומכובדת, וכשהמניין שלי מסתיים, אני משתדל להשתתף, לפחות מעט, בתפילות המניין המקביל; ואף שזה לא באמת פיצול, כיוון שרק קיר דק מפריד בין המניינים, ובעצם כולם שומעים את כולם, וקולות החזנים והתפילות מתערבלים ומסתלסלים להם יחד מעלה מעלה - עדיין קצת חמוץ לי בלב שאני לא מתפלל את כל התפילות יחד עם כל בני קהילתי האהובים. לכן, כשמגיעים למוצאי יום הכיפורים ואנחנו חוזרים לשגרת האחדות המבורכת, זו שמחה גדולה במיוחד.
ייתכן שזו הסיבה לכך שסדר החגים נקבע כך, שמיד לאחר יום הכיפורים מגיע חג הסוכות. כיוון שחג הסוכות - כל מהותו ומצוותיו סובבות סביב נושא האחדות. בין אם זו מצוות הישיבה בסוכה, המסמלת את הרעיון ש״ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת״, ובין אם זו מצוות נטילת ארבעת המינים הנאגדים יחד, המסמלים את התאחדותם של כל ישראל לאגודה אחת, למרות השונות הקיימת בין המינים והסוגים השונים. אחדות שכזו, בפרט כשהיא באה לאחר חידוד ההבדלים, יוצרת שמחה גדולה במיוחד, המיוחדת לחג הסוכות - היחיד מכל החגים שזכה לתואר ״זמן שמחתנו״.
זו מן הסתם הסיבה לכך שגם מעמד ה"הקהל", המתקיים אחת לשבע שנים, והמכנס את העם כולו ״אנשים, נשים וטף וגרך אשר בשערך״, בבית המקדש, נקבע דווקא בחג הסוכות. שהרי מעבר לכך שקל יותר לשנע את העם לירושלים במזג אוויר אביבי של פסח ושבועות מאשר בסגריריות הסתווית של חג הסוכות, בכלל מתאים היה לכאורה לקבוע מעמד עילאי שכזה דווקא בחג השבועות, יום קבלת התורה, או בחג הפסח, היום שבו הפכנו לעם. אך מאחר שכל מטרת ה"הקהל" היא ליצור את תחושת האחדות המושלמת בין כל חלקי העם, אין פלא שנבחר לכך חג הסוכות – חג שכל כולו אחדות.
זה נכון כל שנה, ובפרט השנה, "שנת ה'הקהל׳". זה הזמן לבנות סוכה, להקהיל לתוכה כמה שיותר אורחים, חברים ובני משפחה, להתאחד ולשמוח יחד. ״הקהל את העם״ – ״ושמחת בחגך״.
הכותב הוא שליח חב"ד בשכונות הצפון החדש בתל אביב ורב בית הכנסת סי אנד סאן