תשעה באב 2020: הנגיף המסוכן הוא לא הקורונה

השבוע מציינים כולנו את אחד הימים הקשים והטעונים של העם היהודי – תשעה באב. כולנו כבר מכירים את הריטואל הקבוע בו בכל שנה כלי התקשורת מסבירים לנו מדוע זוהי השנה בה הגענו לשיאים שעוד טרם ידענו של שנאת חינם, של קרע בעם ושל חשש אמיתי מפני מלחמת אחים.

אולם השנה זהו תשעה באב שונה, השנה החורבן כבר כאן. האלימות המילולית שוברת שיאים שחשבנו שכבר לא יישברו לעולם אחרי שלוש מערכות בחירות מכוערות, הפערים בעם הולכים ונראים בלתי אפשריים לגישור ונראה שממקום של אי הסכמות פוליטיות או אידיאולוגיות אנו עוברים למדיניות של אפס סובלנות לשונה. 

אם לא די בכך, גם אם בהנהגת המדינה ישנה הבנה למשמעות וחומרת המצב, זו נבלעת ומובלת אל מגירות חבויות, מתוך רצון להתעלם מהצורך לטפל כאן ועכשיו, כי זה 'אינו משרת את המטרה או האינטרס של קבוצה כזו או אחרת'. גם אם עולים הדברים בגלוי, נשארים הם בגדר התרסה "שבטית" / מגזרית, הרואה רק את עצמה כנפגעת ואת כל האחרים כאשמים. כך לא פותרים בעיות. 

בין הנגיף למלחמת אחים

כל העולם, וכך גם אנחנו, מנסים להשיג חיסון או תרופה כנגד הווירוס הקטלני של הקורונה, אבל נראה שכולנו מפספסים את הצורך בהשקעת מאמץ לפיתוח הדחוף יותר, החיסון לשנאת חינם, המחריבה כל חלקה טובה במדינה שלנו. אין יכולת לנהל דיון, אין מסוגלות להקשיב האחד לשני, הכול מונע מתוך אינטרסים צרים ואישיים ובאופן כללי ישנה תחושה עזה שכולנו מצויים "על הקצה". בנוסף לכל אלה, אנו מצויים בשיאו של משבר מנהיגותי חסר תקדים. השילוב של כל הגורמים הללו שם אותנו במצב אמיתי של מלחמת אחים, אותה סיסמה שנזרקת פעם אחר פעם לאוויר אבל נדמה שלעולם לא קיבלה גוף וצורה אמיתית. 

אז אומר לכם, מלחמת אחים אינה חייבת להתפרש כלשונה – אלימות פיזית, שימוש בנשק ופגיעה גופנית, הגם שגם תופעות אלה לצערנו קיימות ובאות לידי ביטוי בשולי ההפגנות. מלחמת אחים מתבטאת בהתבטאויות הקיצוניות, בעל פה ובכתב, במדיה החברתית על גווניה השונים, בעימותים הקולניים בבית הנבחרים, בהסתה נגד מגזרים שונים, בטשטוש הגבולות והטחת האשמות בין סמכויות ורשויות ובין בעלי תפקידים - עד כדי כרסום קשה בבסיס הדמוקרטיה בה אנו חיים. כל הדברים האלה כבר כאן. 

אדם שמערכת החיסון שלו חזקה מצליח בדרך כלל להתמודד עם מחלות ונגיפים המנסים לחדור אל גופו. אומה שמערכת החיסון או חוסנה נחלשו עקב "מחלות אוטואימוניות" שלה, עלולה שלא להצליח לעמוד באתגרים הבריאותיים, כלכליים וביטחוניים, שעומדים ויעמדו בפניה. 

דרוש מנהיג

אין לנו ארץ אחרת ואין לנו עם אחר, ואנו עדיין מחפשים את 'רבי יוחנן בן זכאי' של הדור שלנו, אותו מנהיג שייקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי, שימנע את "שריפת המועדון" – חיסול מרצון של אחד הניסים הגדולים בהיסטוריה – תקומת העם היהודי וחזרה לארצו, לאחר אלפי שנות גלות. אם אנחנו במו ידינו נחריב את הבית הזה, היקר לכולנו, לזה לא תהיה תקנה.   

מנהיגנו בעת הזו התנתקו מהעם ואינם מבינים באמת מה קורה, או שמעדיפים לטמון ראשם בחול. הם עסוקים בעצמם, בשיקולים האישיים של שמירת השלטון ומאבקי כוח בלתי פוסקים. עוצמים עיניהם מלראות וסותמים אוזניהם מלשמוע ולהקשיב לציבור. עסוקים הם בשיסוי וליבוי הלהבות וסבורים שכך הציבור יימנע מלבקר אותם על התנהלותם.
 
בארגון גשר אנו, ועוד ארגונים חברתיים, פועלים בימים אלה "לפתח חיסון" חברתי שיחזק ויעצים את העם על מרכיביו המגוונים – אבל הארגונים בלבד לא יספיקו. האחריות על מציאת החיסון מוטלת גם עלינו האזרחים. עלינו לדרוש הנהגה שמהווה מודל להתנהגות ממלכתית, הנהגה שיודעת לקבל את השונה, הנהגה שנוהגת בשיח מכבד ובעיקר הנהגה שתראה את טובת כלל העם לפני צרכיה האישיים והצרים. 

השילוב הזה של אחריות אזרחית ודרישה לשינוי, יחד עם ההבנה של מנהגי המדינה כי הגענו אל הקצה ובקרוב, ממש כך, נאבד שליטה על עמנו, רק אלה יאפשרו לפתח מחדש את החוסן החברתי ואת החיסון הכה מיוחל לשנאת חינם. 

ולסיום, אנו, האזרחים המרכיבים את החברה האזרחית, קוראים בקול גדול – די להסתה ולפילוג, אנו המכירים בכך שכולנו חיים כאן ביחד, ומוכנים ופועלים לשיפור הקשרים והחיבורים בינינו. יחד נעשה ונצליח, ונרחיק את החשש מפני אובדן חלום התקומה והחיים במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. בידינו היא.

הכותבת היא נציבת שב"ס לשעבר וכיום מכהנת כיו"ר ארגון גשר, הפועל לחיבור וחיזוק הקשר בין חלקי העם השונים