סיפורו של העם היהודי מסופר על ידי ההגדות של פסח

יותר מ־40 דורות של יהודים בכל קצוות תבל קוראים בהגדה של פסח, שנפתחת במילים: “צא ולמד”. סדר ליל פסח הוא האירוע המשפחתי ביותר בלוח השנה היהודי, ואת תוכן ההגדה של פסח העומדת במרכז הסדר, אומר ד”ר יואל רפל, היסטוריון וחוקר יהדות מאוניברסיטת בר אילן, אפשר להגדיר כ”מגילת העצמאות של עם ישראל”. מגילה העוברת מדור לדור. הצצה לתוך הבתים מגלה את סיפורו של העם היהודי, על הנדודים והתלאות ועד ההגעה לבית. הסיפור הזה מסופר על ידי ההגדות.

רגע לפני צלילה לתוך סיפוריהן, הרב איתמר בן יעקב מארגון רבני ברקאי, רב קהילה ויועץ זוגי, מזהה את ההזדמנות שבאתגר עריכת סדר מצומצם בלי המשפחה המורחבת. “ההשתוקקות הגדולה לערוך סדר רב־משתתפים כבכל שנה, משקפת לנו עד כמה המפגש הרב־דורי בליל הסדר כל כך משמעותי עבורנו”, הוא אומר. “הייחודיות של ליל הסדר היא ביצירת התובנה והתודעה שאנחנו חלק מדבר עצום, חלק מהנצח, ואנחנו הפרק הבא בשרשרת הדורות וההיסטוריה של העולם ושל עם ישראל – וזה המנוע שמנחיל את סיפור יציאת מצרים מדור לדור. השנה נציין פרק ייחודי מאוד שבו, למען השנים הבאות, אנחנו עם סבא וסבתא עמוק בלב, אך לא סביב אותו שולחן חג. השנה נחגוג סדר היסטורי”.

הקיבוץ הדתי

ד”ר רפל מחזיק בביתו אוסף מרשים של הגדות מיוחדות שחלקן עתיקות, אבל הקרובה ביותר ללבו היא דווקא ההגדה “מראה מקום” של קבוצת יבנה שהודפסה בשנת 2012 כשהקיבוץ חגג 70 שנה. ההגדה הזאת, הוא מסביר, משקפת את הסדר שנערך זה ארבעה דורות במשפחה, ובה הרבה מההסברים שאביו, הרב פרופ’ דב רפל המנוח, נתן בסדרי פסח שערך בקיבוץ מאז שנות ה־40 של המאה הקודמת.

“אבי יצר בלי הרבה רעש מנהגים ומסורות של ציונות דתית בקיבוץ הדתי. למשל, הוא זה שהציע, כבר בראשית שנות ה־50, להפסיק את סדר פסח המרכזי של הקיבוץ ולקיים סדרים קטנים באולמות שונים בתוך הקיבוץ. הנימוק המרכזי שלו היה שבסדר פסח גדול לא שומעים את דברי עורך הסדר ואת קריאת ההגדה. כתוצאה מכך, האוכל הופך לדבר המרכזי”. במרוצת השנים קיבוצים רבים אימצו את המסורת הזאת.

פרופ’ רפל ז”ל הוסמך לרבנות בגיל 17 בוורשה, אז הוא עמד בפני החלטה משמעותית מאוד. “הוא סירב להיות רב, מתוך הכרה שאין להתפרנס מלימוד תורה. מורו היה ההיסטוריון הידוע ביותר של יהדות פולין, פרופ’ מאיר בלבן, שהציע לו ללמוד באוניברסיטת ורשה במלגה”, מספר רפל הבן. “אבא אמר לו: ‘אני לא נשאר בוורשה. אני עולה לארץ־ישראל'.

בערב ראש השנה של שנת 1936 הגיע לארץ ישראל והתקבל ללימודי פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית. ב־1946 הצטרף לקיבוץ הדתי ומאותו רגע חי בו. ב־1947 עבר לקבוצת יבנה והקים את בית הספר ומאוחר יותר את ישיבת ‘כרם ביבנה’, אחר כך את מכללת גבעת וושינגטון עד שהחל ללמד באוניברסיטת בר־אילן. ההגדה היא הגדת הקיבוץ אך גם ההגדה המשפחתית שלנו. היא בנויה במידה רבה על הסברים שאבי נתן בסדרים השונים שהוא ערך בקיבוץ ועל מסורות שהוא פיתח בחייו בקיבוץ. אחד מעורכיה היה אחי נחמיה, שהביא את ההסברים של אבא. זו הגדה משפחתית שאני ואחיי חוזרים אליה בכל שנה, ומבקשים לראות חידוש נוסף מהדברים שהוא השאיר”.

מגרמניה עד אלג'יר

בביתו של הרב יוחנן פריד, יו”ר בית הרב קוק, ההגדות של פסח הן חלק בלתי נפרד מההוויה המשפחתית: דודו, הביבליוגרף הנודע נפתלי בן מנחם, הוסיף 1,500 הגדות לספרו של אברהם יערי, החתום על הספר עב הכרס “הגדה של פסח”. פריד עצמו הוא אספן הגדות שהוציא שתיים תחת ידיו: האחת עם איורים לילדים, והשנייה עם ביאורים קצרים. הסיפור המדהים ביותר הוא ללא ספק ההגדות שירש מסבו, ד”ר סמי נתנזן. “ד”ר נתנזן היה נשיא הסתדרות רופאי השיניים בגרמניה. חרף כל המאמצים של חבריו הגויים לשדלו לעזוב כשהיטלר עלה לשלטון ב־1933, הוא נשאר בעיר וירצבורג והמשיך בתפקידו”, מספר הרב פריד. “כל ילדיו היו ציונים למרות שהוא היה אורתודוקסי לא ציוני שלא רצה לעלות ארצה.

ד”ר נתנזן נלקח באותם ימים לברלין, לשרת בצמרת הרפואית של הצבא הגרמני. לפי הידוע לנו, הוא מיד גויס לתפקיד בכיר. יש לנו גלויות מאותה תקופה שבהן הוא כותב באותיות גותיות לאמי אלזה־אסתר, שכבר הייתה בארץ, ובאמצע שוזר מילים עבריות: ‘היום טיפלתי ברשע ה’’, כלומר היטלר. לא ידענו את המסלול שבו הוא הלך אבל ממה שנמסר לנו בדיעבד, כשפרצה המלחמה בספטמבר 1939 הוא התחיל לנוע עם צמרת הצבא, והגיע בסוף התהליך, בשנת 1943־1942 לאיטליה”.

הסוף טרגי. “ממחנה שבויים הוא כותב מכתב לאמי, שבו הוא מציין שלא שמע מ’הילד’, זה אני, זמן רב”, מוסיף פריד. “המכתב הזה נמסר לנו מהצלב האדום ועל פיו ידענו איפה הייתה התחנה הנייחת האחרונה שלו בצפון איטליה. הידיעה שקיבלנו הייתה שבמחנה היו חולים ושבויים, בעיקר יהודים שניצלו בדרך כזו או אחרת מהמסעות למחנות ההשמדה. על פי עדותה של גברת שהתחברה איתו והוא קטע את רגלה בשל מחלת הסוכרת, סבי אמר לה שכדאי ללכת דרומה כי הצבא האמריקאי מתקדם מדרום לצפון. הם יצאו בחורף הקשה מן המחנה ונעלמו, כנראה מצאו את מותם”.

ואיך הגיעו ההגדות ארצה?
“כשהוא מגיע לפרנקפורט הוא שולח לבנו, מקס נתנזן, שני דברים: כלי עבודה מהקליניקה שלו, ואוסף של הגדות מביתו. דודי שמר את ההגדות, אלמנתו נתנה לי אותן. בליל הסדר אני קורא בהן ושומר עליהן מכל משמר”.

מוצאה של ההגדה של משפחת נגר הוא בג’רבה, תוניס. היא כתובה באותיות עבריות – עברית ותוניסאית. המדפיס הוא פראגי בן המנוח נחייסה כהן. עורך ומסדר: חויתה בן רבי חמייס מאג’וז. “ומעתה בהנני מגלה דעתי ברצוני לפני הקב”ה בכל לבי ובכל נפשי שכל כוונותיי בחיבור זה ובכל החיבורים אשר יזכני השם יתברך לחבר הכל הוא לקב”ה”, כותב בה שמעון הכהן בן כליפה הכהן.

“המילים ‘ותקול גפצה’, משמעותן ‘והגדת לבנך’, ואכן, יש בה סיפורים בערבית שקשורים להגדה וקטעים ייחודיים, כמו למשל תיאור קערת הפסח של יהדות תוניס”, אומר דני נגר (71) מנתיבות. “עד לפני שהתחתנתי, קראנו אותה בעברית ובתוניסאית, כחובה, משום שאמי דיברה רק תוניסאית והייתה צריכה להבין את ההגדה. יש המון מילים שהספקתי לשכוח למרות שאני יודע טוב את השפה. זה כמו מילון – יודעים בדיוק איך נאמרו הדברים”.

הוריו הגיעו לארץ בשנת 1953 עם שישה ילדים, והביאו שישה נוספים לעולם. אחרי חצי שנה בשער העלייה בחיפה, הצטרפו אל דודו במושב שרשרת. “על ההגדה מופיעים בכתב ידו של אבי, כליפה נגר, שמו בצרפתית ובערבית והשנה 1935. ההגדה הזו הייתה שייכת להוריו, כך שהיא נמצאת לפחות חמישה דורות במשפחה, אבל אני מודה שההתרגשות הגדולה ביותר שלי היא סביב כתב ידו”, מדגיש נגר.

בצדו האחר של הכדור, בבית משפחת גל בקריית ביאליק, מונחת הגדה מעוטרת באיורים שנדפסה בווינה במקור בשנת תרפ”ז, 1927, בהוצאת יוסף שלזינגר, עם תרגום לאנגלית ופירושים של ד”ר יוסף לוי ויוסף גנס.

“האיורים הודפסו בהדפסה ידנית על דפים נפרדים וצורפו ונכרכו לספר בעיצוב מיוחד”, מספרת חנה גל, מידידי מכון גנזים של אגודת הסופרים העברים. בין האיורים: פירוט השלבים השונים של ליל הסדר והחכמים המסובים בבני ברק, בתוספת הערה המציינת כי דמויות החכמים לקוחות מדיוקן פניהם של גדולי הרבנים ר’ יוסף קארו (בית יוסף), ר’ יעקב בן אשר (בעל הטורים), ר’ שלמה יצחקי (רש”י), ר’ משה בן מימון (רמב”ם) ור’ יצחק אלפסי.

“בהגדה מופיעים גם פירושים, מלבד התרגום המצוין לאנגלית, בצורה המסורתית של דפי תלמוד”, אומרת גל. בעלה רענן, שירש את ההגדה מהוריו, מצביע על תופעה מעניינת נוספת: הופעת התווים של הניגונים המסורתיים של הזמירות שנוהגים לשיר עד היום בסיום ליל הסדר. גל: “ואולם, מבחינתי, המיוחד ביותר בהגדה מופיע בדף השער הראשון ומעוטר באותיות מוזהבות: הקדשה מיוחדת להוריי, במעמד האירוסין שלהם בליברפול, אנגליה 1933. אמי, נעמי קרסוב, התארסה עם דוד גלסר, אבי, והם נישאו שם בשנת 1934. הגדה זו שימשה את משפחתי בכל שנה, בכל התלאות ובימי שמחה – הן במלחמת העולם השנייה והן לאחר עלייתנו ארצה בשנת 1949, והיא עברה בירושה אליי עם פטירת הורינו. מאז ועד היום ההגדה נקראת בשלמות במשפחתנו בכל ליל סדר, והיא מהווה נכס צאן ברזל של כל משפחתנו לדורותיה”.

מרדכי מיטל (85) מגני תקווה, מספר על הגדה מבית אבא, הכתובה בשפת הקודש ומתורגמת לערבית, בת למעלה מ־100 שנה, ושהתגלגלה בדרך לא דרך עד לנכדיו. “קראתי בה כשעוד הייתי ילד בבית המדרש באלג’יריה”, אומר מיטל. “ירשתי אותה מאבי שנפטר צעיר, כשהייתי בן עשר, ומאז היא איתי. שמרתי עליה מכל משמר יחד עם ספרי קודש רבים. היינו רצים מבית הספר ישר לבית הכנסת. השלטון היה צרפתי כידוע ולמדנו יחד יהודים, ערבים ונוצרים בבית ספר ממשלתי. בימים ראשון וחמישי כשלא למדנו בבית הספר, למדנו תורה בבית המדרש ולימודי עברית. אוכלים בקושי פרוסת לחם בשעה ארבע אחר הצהריים, אומרים תפילת מנחה ומעריב וחוזרים הביתה לעשות שיעורי בית”.

מיטל עזב את אלג’יריה בשנת 1956, והגיע לארץ באונייה “ארצה” בפברואר 1957, בגיל 22, אחרי שמונה ימים בים. “השאירו אותנו באונייה עד לשעות הערב ומשם לקחו אותנו במשאיות ושמו אותנו אחרי עפולה, בגבעת המורה”, הוא מספר. “ההגדה הזו עברה את התלאות יחד איתנו. כל משפחה קיבלה פחון מאדון ערבי שקידם את פנינו. משם המשכנו לצריף שקנינו בפרדס רוזנבלום בגבעת שמואל ומשם עברנו לקריית ישמח משה בגני תקווה. השנה הייתה 1965, ובאותה תקופה לא קיבלו ספרדים לשכונה הזו, כך שהיו צריכים להמליץ עלינו במיוחד. גם ההגדה התקבלה לשכונה, וקראנו בהגדה שלנו, נוסח אלג’יריה שעליו גדלתי, וכל עוד אשתי הייתה בחיים הקפדתי עליו”. ובנו משה מוסיף: “ישנן הרבה מנגינות של מזמורים שאני מקפיד עליהן, אין שאלה בכלל”.