דמיינו לעצמכם שמדינות העולם לא היו מסתפקות ביום השואה הבינלאומי, כיום היחיד בשנה שבו מעלים על נס את זיכרון השואה. דמיינו לעצמכם שמדינת ישראל לא הייתה מסתפקת ביום אחד בלבד בו היא מתייחדת עם זיכרם של ששת המיליונים שהושמדו בשואה. דמיינו לעצמכם שחוץ מהתאריכים האלו, היו נקבעו עוד כמה ימי זיכרון, סביב תאריכים מרכזיים כמו ה 30 בינואר, עליית היטלר לשלטון בגרמניה או ט"ז בחשוון – ליל הבדולח.
כך היה נראה זיכרון השואה אם היינו מעתיקים את הדגם של זיכרון חורבן ירושלים והמקדש – מצומות החורבן אל זיכרון השואה. למה במסורת היהודית יש זכירה כפולה ומכופלת של חורבן המקדש וירושלים? מדוע לא להסתפק בתאריך אחד – תשעה באב? למה להוסיף תאריכים המזכירים שלבים שונים בתהליך החורבן?
חוקרות ספרות חז"ל והיסטוריונים ילמדו אותנו שבמידה רבה העם התאבל על החורבן כל ימות השנה, והמועדים הנוספים נועדו כדי לצמצם ולכנס את ימי האבל לתאריכים ידועים, ובכך לשחרר את כל יתר ימות השנה מן האבל הקשה.
נשות חינוך ואנשי רוח ילמדו אותנו שבכדי להעביר מסר חינוכי – יש צורך לשוב אליו שוב ושוב, ואי אפשר להסתפק באירוע שיא אחד. ואפשר שיש כאן מסר הנוגע בעומק הרעיון של ימי הצום: ימי הצום והתענית לא נועדו רק כדי להזכיר את העבר, אלא גם ללמד אותנו לקח לחיים שלנו – כאן ועכשיו.
בבחירה של חכמים לציין את השלבים השונים בתהליך החורבן, הם ביקשו מאתנו לפקוח עיניים ולהתמודד עם האתגרים העומדים לפתחנו – מהרגע שהם עומדים מולנו, בלי לחכות לרגע האחרון. אם לא נבחר להתמודד עם אתגרים חברתיים – לאומיים – גלובליים (מישהו אמר קורונה?) בשלבים הראשונים – כך החורבן שהם ימיטו עלינו יתקרב ויתעצם.
ולהפך, אם נתמודד עם אתגרים בשלבים המוקדמים שלהם, יהיה לנו סיכוי טוב יותר לעצור את תהליכי החורבן ולצמצם את ההרס. נכון, לא תמיד הדברים בשליטה מלאה שלנו ואנחנו לא נוכל לפתור את כל הבעיות. אבל התמודדות ולקיחת אחריות שלנו, במרחבי החיים שלנו, תוכל למנוע את החורבן הבא. היום י"ז בתמוז, יום שנקבע ע"י חכמים לא רק כדי להזכיר את העבר, אלא גם כדי ללמד אותנו לקח לחיים שלנו – כאן ועכשיו.
הכותב הוא ראש תחום פיתוח התוכן וההדרכה ברשת מיתרים