על גלויות ה"שנה טובה" הראשונות שהתעופפו בין אחדים מסבינו וסבותינו, התנוססו לא פחות מאשר ביצי חג הפסחא. זה היה הרגע שבו איחולי שנה טובה בדואר בין חברי קהילות יהודיות פה ושם, באירופה בעיקר, היו עדיין סטארט־אפ, ולמעשה אימוץ של מסורת מקומית של משלוח כרטיסי ולנטיינ'ס דיי וחגים מקומיים אחרים. על ציורי החג, שהושאלו מהשכנים הנוצרים, הודבקו כיתובי “לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו", והגיור של המוצר הושלם.
אלא שההשאלה המקומית הזאת, שנעשתה בעיקר בין יהודי גרמניה, שהיו בתחילת המאה הקודמת בהליכי השתלבות מתקדמים - כפי שנדמה היה להם - בקהילה המקומית, הפכה בתוך זמן קצר יחסית למסורת מפוארת. מסורת שלא רק שימחה לבבות רבים מספור (אם כי גם הביאה לתופעות של פנקסנות), אלא גם סיפקה תיעוד ייחודי למהלך של מאה שנים שבו השתנה והתעצב העם היהודי - בעיקר זה היושב בציון.
סופו של הסיפור הזה הוא בהיעלמות כולנו אל תוך החור השחור של הטלפונים החכמים והברכות הקבוצתיות בוואטסאפ (שלא לדבר על מדבקות. אולי נאחל לכולנו שנת ללא־מדבקות־בקבוצות־הורי הגן?), ועדיין, נעים להיזכר בדרך הלא פשוטה שעשינו במאה השנים האלו. הגלויות כמנהג ראש השנה לא שרדו, אבל הסיפור שהן מספרות, לגמרי נשאר הסיפור שלנו.
הגל הראשון: מסורת, מסורת, מסורת
יש מי שיגידו שכל זה התחיל בהוראתם של רבנים להקדיש את ימי אלול לאיחולי כתיבה וחתימה טובה לשנה החדשה - בכתב. יהודי אירופה החלו לשלוח זה לזה גלויות "שנה טובה" עתירות פרחים, שופרות, מלאכים וסמלי חג. נראו בהן משפחות יהודיות - לעתים בעלות החזות שאנו מזהים כיום כחרדיות ולעתים עם חזות של מי שהתערו בחברה המקומית - יושבות סביב שולחנות חג חגיגיים. צוירו בהן, לעתים בפאתוס, סצינות תנ"כיות או טקסים משגרת החגים: תפילות הימים הנוראים, תפילת תשליך על שפת נהר ועוד.
ציורי רבנים וספרי תורה שולבו בהן ושיקפו את חיי המסורת והרוח של בני אותו הדור, שעוד לא ידעו מה מצפה להם. האופנה הזאת אומנם התעדכנה עם הזמן, אבל גם שנים רבות מאוחר יותר בחרו בה גופים מסחריים בישראל הפורחת והמתחדשת. כך למשל בירך בנק לאומי את לקוחותיו בברכות "שנה טובה" עם איורי רבנים התוקעים בשופר, ואילו תנובה, שבחרה לרוב בכרטיסים עתירי מוצרי חלב, בחרה גם היא ברבות הימים לאחל “שנה טובה עם דבש תנובה".
הגל השני: טלטלה ותקווה
שנות ה־30 טלטלו את הקהילות היהודיות באירופה, וחלקן החלו במסעות הגירה, בדרך כלל לארצות הברית. גלויות ה"שנה טובה" מהשנים האלה החלו לקבל תפנית בהתאם, ובמקום שולחנות חג אירופיים, מופיעים בהן לעתים מהגרים עומדים בתור או אוניות המגיעות מן הים אל חוף מבטחים. על החוף, מחכה להם תקווה חדשה, לעתים ממש בדמות אישה הדומה לפסל החירות.
אלא ששערי ארצות הברית לא באמת נשארו פתוחים לגלים האלה של יהודי חפצי שנה טובה, וחלק מגלי הנדידה החלו להיות מופנים לכתובת הבאה והחשובה במסע הזה: ארץ ישראל. הארץ המובטחת הופיעה בגלויות ה"שנה טובה" באופן מגוון ומפורט יותר - עמוסות הבטחות מסוג אחר לגמרי, בעיקר לעבודה קשה. אבל לפחות האוניות שנשאו אליה אנשים היו אוניות עבריות. שבעצמן פנו אל המהגרים החדשים בברכות "שנה טובה" - כמו שניתן לראות בברכות ה"שנה טובה" של צים ספנות.
הגל השלישי: הציונים באים
בשלב הזה של הסיפור, הדור המייסד, זה ששלח גלויות מאירופה, מתחיל לקבל גלויות "שנה טובה" מארץ ישראל. גלויות שבהן ציורי חומה ומגדל המאחלות “שנת יצירה וכיבוש" וגלויות אישיות יותר שבהן משובצים תצלומי השולחים על רקע תמונות מנופי תל אביב או חיפה. התנועה הציונית משגרת אותות חיים ואיתותי תקווה לאלו שנשארו מאחור ומשדלת אותם להצטרף למפעל הציוני - או לפחות לתמוך בו.
על חלק מהגלויות מצוין מאחור במפורש: “התרומה קודש לקרן קיימת לישראל". ולמי שלא הבינו מה מצופה מהם לעשות עכשיו, שוגרו גם גלויות "שנה טובה" שעליהן מופיעה רכבת עמוסה אישורי עלייה.
הגל הרביעי: קשיי התיישבות
שנות ה־50 תפסו את המפעל הציוני ברגעים של מאבק קשה במציאות, וגלויות ה"שנה טובה" מאותה התקופה משקפות את המאמץ הלאומי לצלוח אותן. תמונות של חקלאים בשדות, רועי צאן במרעה, קיבוצים ומפעלי בנייה. לצד כל אלה, מופנים האיחולים גם לאלו שמתגוררים עדיין במעברות, ובאיורי גלויות ה"שנה טובה" הם מופיעים מושיטי ידיים מתוך האוהלים שבהם הם מתגוררים אל עבר יונת שלום שאוחזת בפיה לא פחות מאשר תעודת שיכון. בשלב זה, מתפתחים אמצעי הצילום, והגלויות הופכות יפות ומושקעות יותר, ותפקידן הולך ומתרחב מאיחול לאירוע נקודתי של ראש השנה ויום כיפור לקישוט לגיטימי ואף מבוקש בסוכה.
הגל החמישי: הצדעה למלחמות
הניצחון המשכר במלחמת ששת הימים השפיע לא רק על תוכן הגלויות אלא גם על גודלן. כיאה למדינה שהרחיבה זה עתה את גבולותיה, גם גלויות ה"שנה טובה" הפכו, פעמים רבות, לגדולות יותר מבעבר. מהציורים שבהן נשקפו דמויות חיילות וחיילים במצעדי ניצחון, רוקדים בכותל, טסים במיראז'ים ומניפים דגלים. רבות מ"השנות הטובות" באותן השנים מעוטרות בפרצופים ספציפיים: משה דיין - שהפך לסוג של סלב־גלויות, יצחק רבין , הרב גורן ועוד. לצד אלו, החלו להופיע על גלויות ה"שנה טובה" איורים של הכותל המערבי, מערת המכפלה וקבר רחל, שעשו את כברת הדרך מההיסטוריה התנ"כית אל ההווה הציוני. ההזדהות עם צה"ל הייתה כה גדולה, עד שאפילו ויסוצקי החליטה לפרסם את התה שלה כ"תה בטנק - מסורת בין השיריונאים".
החגיגה הזו, מעוטרת בנצנצים, התמתנה מעט אחרי מלחמת יום הכיפורים, שגרמה לגלויות לחזור להיות אפלוליות מעט יותר וחגיגיות מעט פחות. “איחולי שנה טובה", מופיע כיתוב סולידי על גלויית "שנה טובה" שבה נראים גולדה מאיר והנשיא שז"ר יושבים זה מול זה בפנים עגומות.
הגל השישי: מתברגנים
עוד דבר קרה בשנות ה־70, מלבד אווירת הנכאים של אחרי יום כיפור. הטלפון הגיע העירה, ואומנם בשלב זה מחיר שיחה בו גבוה בהרבה ממחירה של גלויה בדואר, ובכל זאת - הוא מבשר, לאט־לאט, על סוף תקופת הגלויה. אבל כל עוד היא כאן - גלוית ה"שנה טובה" ממשיכה לשקף את הנעשה בארץ. וכך למשל מברכת אל־על את תושבי הארץ ב"שנה טובה", שעליה מתנוססת תמונתה החגיגית של הטיסה הראשונה מישראל לקהיר.
עם בוא הסכם השלום, כאובים ממלחמות ומבוססים יחסית אחרי שנות התיישבות, צנע ובנייה, מתחילים בני הארץ לשגר גלויות "שנה טובה" קצת אחרות. במקום אוניות מהגרים, חקלאים מיוזעים ומצעדי חיילים, מופיעות בהן משפחות שבעות ומאושרות. ילדים יפים בתוך מכוניות יפות, משפחות בבתים שיש בהן טלוויזיה וזוגות מאוהבים נשענים על יאכטות. אחרי שנים של ציונות לווריד, ביטלס ואלביס הן לא מילים גסות, וגם את התמונות שלהם ניתן למצוא לפתע על איחולי "שנה טובה" עבריים. והתופעה הולכת ומתגברת - איחולים אישיים, עם קריצות לטעם אישי באומנות, פוליטיקה ועוד.
תקוע בדואר
גלויות ה"שנה טובה" החלו להיעלם קצת אחרי זה. המסר הלאומי שנכח בהן ברוב השנים, ושימש - מלבד דרישת שלום אישית בין המכותבים - גם דרך לבדוק שכולנו על אותו עמוד ומאוחדים בהבנת צורכי השעה והתגייסות למענם, הלך והתאדה. מכשירי הטלפון הפכו נפוצים בכל בית, הפקס הופיע גם הוא לתקופה שבה הדוורים הפכו קצת פחות חיוניים ואחריהם האי־מייל והמסרונים סגרו את הבסטה.
מי שעדיין תר אחרי "שנות טובות" עם ציורי ילדים, יונים ונצנצים, יכול למצוא אותן אונליין ולשלוח לחברים (אבל במייל). לפחות דואר ישראל שומר על עקביות - מודעות שפרסם משרד התקשורת בעיתונות מזהירות את הציבור ממעטפות שלא יגיעו לעולם ליעדן (משום שהן קטנות מהמידה הסטנדרטית) ומעומסים שיגרמו להגעת הברכות אחרי החג. נו, מילא. אחרי החגים - גם זו מסורת.
