מתפללים רבים פוקדים את בתי הכנסת בתקופת חגי תשרי, אלא שתקופת הקורונה הכניסה לחיינו גם את מנייני הרחוב, שבהם מתפללים התכנסו בפינות רחוב, על מדרכות, בחצרות בתים ובגינות ציבוריות על מנת להתגבר על מגבלות הסגר והריחוק החברתי.
ד"ר תמר אריאלי, ראש המקבץ לפוליטיקה וממשל בחוג ללימודים רב־תחומיים במכללה האקדמית תל־חי, שחקרה את הנושא, מצאה כי למרות הסרת המגבלות, מאות מנייני רחוב מוסיפים להתקיים גם היום בכל רחבי הארץ: ברעננה, מודיעין, מזכרת בתיה, זיכרון יעקב, פתח תקוה, רמת גן, קריית גת, קריית שמונה, בית שמש, יד בנימין ועוד. בירושלים התופעה נרחבת במיוחד. "בקורונה אנשים התפללו בחוץ מתוך כורח, אבל עם ביטול ההגבלות מתפללים רבים בחרו להישאר בחוץ מתוך רצון, וזה אומר דרשני", אומרת ד"ר אריאלי.
במאמר שפרסמה, "מנפלאות הקורונה: תפילה במרחב הפתוח", טוענת ד"ר אריאלי כי מנייני הרחוב מאפשרים שינויים "שלא דמיינו שהם אפשריים לפני הקורונה", בהם עירוב נוסחי תפילה אשכנזי וספרדי, ובמיוחד היעדרה של המחיצה המפרידה בין גברים לנשים. "במנייני הרחוב המחיצה לא קיימת (למעט בודדים שהוציאו מחיצה גם לרחוב)", אומרת ד"ר אריאלי. "בלי ישיבות ודיונים סוערים, אלא בחסות תחושת חירום ואווירת הארעיות שהכתיבה המגיפה, הוסרה המחיצה וניתנה הזדמנות לחוויה לא מוכרת של תפילה, כמעט ללא הפרדה בין גברים לנשים ואף לישיבה משפחתית".
מה סוד הקסם של המניינים הללו?
"מאוד נוח להתפלל מתחת לבית במקום ללכת עד בית כנסת. אבל כשמתבוננים בעומק התופעה מגלים שהגמישות והיעדר הפורמליות של בעלי התפקידים במנייני הרחוב, ובמיוחד היעדרה של המחיצה לנשים, תורמים לתחושת חופש מסוימת של המתפללים והמתפללות, המרמזת על קיומה של מהפכה שקטה, שאולי תצמח למהפכה גדולה".
ד"ר ענת קוטנר, 45, היא אחת מאלו שהחלו להתפלל במנייני רחוב בתקופת הקורונה, לאחר שהתאוששה מהמחלה שבעטייה הייתה מאושפזת במצב קשה בטיפול נמרץ. "כשחזרתי מבית החולים רציתי לברך 'ברכת הגומל'", היא מתארת. "יצאתי מביתי בשכונת קטמון, חציתי את הכביש והצטרפתי למניין המתפללים ברחוב ברוריה המקביל. ברגע הראשון הבנתי כמה קל למשוך את תשומת לבו של הגבאי ומנהל המניין ליאור ברק. אמרתי לו שאני רוצה לברך 'הגומל', והוא אמר 'סבבה'. התרגשתי מאוד כשמתפללי המניין, חלקם אנשים זרים שמתגוררים ברחוב, בירכו אותי. זה היה עוצמתי".
מאז ועד היום ד"ר קוטנר מתפללת בקביעות במניין ברוריה, כשהיא נושאת עמה כיסא מביתה ומתמקמת על המדרכה. "נעים ונוח לי כאישה לא לשבת מאחורי מחיצה", היא אומרת. "אני אוהבת שבני הצעיר, כמעט בן 14, יושב בקרבתי כשבא לו. בבית הכנסת הוא לא יכול היה להתקרב אליי בעזרת הנשים. נכון, יש נשים שיושבות הרחק מאחור, ואחרות שיושבות יותר קרוב ממני. בחוץ הכל זורם וחופשי, פשוט וטבעי. טוב לי להתפלל כאן בלי התסבוכת והרשמיות של בית הכנסת".
בלי אידיאולוגיה
המניין של רחוב ברוריה פעיל כל השבוע, ואת ספר התורה מביא למניין אחד השכנים, סופר סת"ם. בין המתפללים יש מי שמעמידים שמשיות להגנה מפני השמש או מנורות בערבים. יש מי שמביא גם שולחן מתקפל בזמן הקידוש של שבת בבוקר. לא רחוק משם, בגינת ברוריה, פועל מניין נוסף, וברחוב סמוך יש מניין שלישי.
גם נתי ברוקס, 48, נשוי ואב לארבעה, מתפלל במניין שבגינת ברוריה מאחורי ביתו: "זה התחיל כדבר זמני בקורונה, ועם ביטול ההגבלות, כשבתי הכנסת נפתחו מחדש, הוחלט לפזר את המניין בגינה. אבל כוחות השוק דרשו להמשיך ולקיימו, בעיקר בערבי שבת. אנשים ממשיכים להגיע כי זה נוח ונעים, שלא לדבר על מזג האוויר הירושלמי.
מה שמושך במניין הרחוב הוא חוסר הרשמיות וגבולות שאינם ברורים. במניין שלנו מתפללים גם חרדים, יש עירוב נוסחים של אשכנזים וספרדים, ואפשר להבחין במשפחות שיושבות ביחד. אומנם הן לא יושבות במרכז, ונשים לא נמצאות בקרבת החזן. יחד עם זאת, לא הייתי מחפש פה אידיאולוגיה עמוקה, שכן לאחר סיום התפילה, המקום חוזר להיראות כמו גינת משחקים".
כיצד מגיבים השכנים?
"תראי לי תופעה אחת בארץ שאין עליה ביקורת. יש סיפורים על אנשים שמוטרדים מהמניינים ברחוב ובגינות. על שכנים שהתלוננו על שעות התפילה והרעש, בטענה שהם רוצים לישון בשבת בבוקר. במקרים כאלה הזיזו את שעת התפילה והבעיה נפתרה. יש הרואים בזה איום ויש שאומרים 'איזה יופי'. אני לא רואה בתופעה איום, גם לא עושה מזה אידיאולוגיה. אני מעדיף את הנוחות, אין בדת איסור על נוחות".
"מנייני הרחוב והגינות משפיעים על רשות הרבים", אומרת ד"ר אריאלי. "אנשים מתפללים בגינות ציבוריות בשעה שילדים משחקים במתקני השעשועים. בבית הכנסת, כידוע, נוהגים להשתיק את הילדים, ואילו בגן השעשועים המתפללים אמורים לשהות איתם בדו־קיום, להכיל את ההפרעות ורעשי הרקע, שכן הם הפולשים לטריטוריה של הילדים ולא להפך". לדברי ד"ר אריאלי, יש בעלי תפקידים בבתי הכנסת ובקהילה שמודאגים מסירובם של המתפללים לנטוש את מנייני הרחוב ולחזור לבתי הכנסת.
כמו בשטיבל
בביקוריו אצל קרובי משפחתו בקריית שמונה, ד"ר חנן חריף, היסטוריון ומרצה בתל־חי, נוהג להצטרף למניין הרחוב הסמוך לביתם. "כמתבונן מן החוץ, בתפילה במניין הרחוב ניכרים חוסר הרשמיות וריכוך המסגרות המקובעות שבבית הכנסת", הוא אומר. "בקריית שמונה ובמקומות אחרים אופיו של המניין תלוי באדם אחד, הרוח החיה שמארגנת את המניין".
האם למנייני הרחוב תהיה השפעה עתידית על בתי הכנסת?
"לדעתי לא יהיה שינוי מהותי. נכון שבמקומות מסוימים אימצו ומקיימים מודל משולב של תפילות בפנים ובחוץ: למשל, בבתי כנסת שיש להם חצר או רחבה גדולה - הקימו אוהלים לתפילה. זה מלמד שעדיין אין חזרה מלאה לשגרת התפילה, ומרחב התפילה נותר עדיין פתוח וגמיש. הגמישות מתייחסת גם להיעדר המחיצה לנשים במנייני הרחוב. הניידות במנייני הרחוב לא נעשתה מתוך כוונה מוצהרת, אלא כהכתבה של המציאות, והנשים לא מוסתרות מאחורי מחיצה, אלא הן נוכחות ונראות בחוץ. ראיתי מניינים שבהם קיימת 'ישיבה משפחתית' של זוגות, או אבא אמא וילדים. בעיניי זה יפה מאוד".
לפני 14 שנים, בעקבות פציעתו הקשה בתאונת דרכים של העיתונאי מנחם הורוביץ (חדשות 12), נמנע ממנו להגיע לבית כנסת לאמירת קדיש על אביו שנפטר באותה שנה. כתוצאה מכך, החליט להפוך את סלון הבית שלו בקריית שמונה לבית כנסת "חסדי תחיה", שאליו היו מגיעים כ־30 מתפללים בניצוחו של הרב אריאל פריש. בתקופת הקורונה עבר המניין לחצר הבית. "בית הכנסת אפוף בקדושה מיוחדת, שבחלקה מתפוגגת באוויר הצח", אומר הורוביץ. "מנייני הרחוב חושפים את בית הכנסת לקהלים שונים, גם לחילונים. עם היציאה החוצה, נוספו מתפללות למניין שלנו. בחוץ אין הפרדה מוכתבת, ואין מחיצות".
לפני כחודשיים, בגלל החום הכבד, החליטו מתפללי "חסדי תחיה" לחזור פנימה אל בית הכנסת שבסלון, אבל כשאחד המתפללים החל להשתעל, ועלה החשש שמא ידביק את רעיו המתפללים, המניין שוב יצא אל מקומו באוויר הפתוח. לדברי הורוביץ, בתקופת הקורונה ולאחריה פעלו ברחבי העיר לא מעט מנייני רחוב, שחלקם הגדול נסגר ממש לפני חגי תשרי.
ד"ר אלכס בהרב, 67, חוקר במכון לאבולוציה ומרצה באוניברסיטת חיפה, מתפלל קבוע במניין הרחוב בשכונת מגוריו בזיכרון יעקב. "גם כשניתן ההיתר לחזור לבתי הכנסת, חשבנו שההיתר פזיז מדי", הוא אומר. "כידוע ההדבקות קורות ברובן בתוך חללים סגורים, ולפיכך התגבשנו 25 תושבים והמשכנו להתפלל בחוץ. עם בוא החגים אנחנו מקווים שיאפשרו לנו להתפלל בערב שבת ובמוצאי שבת בגן ילדים, שבתוך גינת המשחקים. עוד אנחנו מקווים שנקבל ספר תורה למניין שלנו".
כלומר מבחינתכם מדובר בצורך בריאותי?
"אנחנו מבינים את החשיבות בשמירה על הבריאות. בנוסף, יש בינינו אנשים שהעלייה לבית הכנסת המרכזי בשכונה קשה להם מבחינה פיזית. אני מעדיף את המניין הפתוח - הוא טוב ונוח לי גם בגלל הקרבה לביתי. תוסיפי לזה את התחושה האינטימית של המניין שמזכירה שטיבל. אנחנו מרגישים שהמניין שלנו תורם לשכונה".
מעמד הנשים השתנה במניין?
"לנשים במניין שלנו יש פינה משלהן. אחרי הכל אנחנו מניין אורתודוקסי".
אביבה אשתו מוסיפה: "אצלנו אין עירוב. הנשים שמגיעות לתפילה מקפידות על הפרדה גם ללא מחיצה. אני שמרנית בקטע הזה. אני לא חושבת שגברים ונשים צריכים להתפלל ביחד. אם אישה עומדת בפינה רחוק עם בעלה, לא נעיר לה על כך".