פרשת תזריע הינה פרשה קשה. קשה להסביר את ענייני הנגעים על פרטיהם המרובים. אלו לא נגעים גשמיים כדוגמת חוליים שונים המופיעים בגוף האדם ואשר בביקור רופא עור יימצא פתרון.

הנגעים אשר קביעת המחלה וריפויה נגזרים על פי דיברת הכהן לטמא או לטהר הינן תופעות הנובעות כעונש רוחני. התהליך בו נצטווה הנגוע להיות מופרש מהציבור ומנותק מחברת בני אדם מוכיח שאין כאן עצות רפואיות, אלא ממד של עונש. 

חז"ל מבארים במקומות רבים כי סיבת הנגע היא בעקבות לשון הרע בו לקה המדבר והוציא דיבת פיו על אחרים ולשונו השתלחה ללא בקרה בגנות הזולת. לכן העונש המידתי הוא שיפרוש מהציבור, שכן היותו מעורב עם הבריות ומרבה בדיבורי סרק הביאו אותו להרבות בלשון הרע. אזי תרופתו תהיה שיתבודד ויישב בגפו ללא שיח עם הסובב אותו.

אחת הנקודות המעניינות בנוגע לטומאתו של המרבה בלשון הרע מוסברת על ידי השל"ה הקדוש (רבי ישעיה הלוי הורוביץ, מגדולי רבני אשכנז במאה ה־17) על הכתוב "טמא טמא יקרא": "וטמא – מי שהוא בעצמו טמא – טמא יקרא, כלומר הוא יאמר על אחרים שהם טמאים, כי כן דרכו של אדם להשקיף על זולתו מתוך הרגשותיו ותחושותיו של עצמו".

מבחינים באדם שהוא בעל נגעים על ידי כך שהוא מחפש נגעים בזולת, כפי שלימדונו חז"ל: "שכל הפוסל, במומו פוסל" וכך קובע הרמב"ם להלכה (הלכות איסורי ביאה, פי"ט ז'): "הפוסל את אחרים תמיד כגון שאומר עליהם שהם ממזרים, חוששים שמא הוא בעצמו ממזר, ואם אמר עליהם שהם עבדים חוששים שמא עבד הוא".

אכן הנגע הנפוץ ביותר שחז"ל התריעו עליו זהו לשון הרע. נגע בו נתפסים גדולים וקטנים גם יחד. "אמר רב יהודה אמר רב, רוב בגזל, ומיעוט בעריות וכולם בלשון הרע" (מסכת בבא, בתרא קס"ה).

מסביר הרב ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר הרואה את ייעוד האדם בעולמו בתיקון מידותיו כל ימי חייו: למה הסמיכה התורה פרשת תזריע לפרשת שמיני? כי בפרשת שמיני פירטה התורה אלו בהמות טהורות ואלו הטמאות האסורות באכילה. כיוון שבני אדם טבעם שהם אכן זהירים לא להיכשל במאכלות אסורות, אך אינם זהירים מלצער את הזולת, לשפוך את דמו ולהורגו בלשון הרע ורכילות. לכן הסמיכה התורה שתי פרשיות אלו, ללמדך שלא רק חיה הטמאה אסורה באכילה, אלא גם את האדם אסור לאכול ולשפוך את דמו.

דוד המלך אומר: "אני תולעת ולא איש". פשוטם של דברים אמר זאת מתוך ענווה שהייתה בו. אך הוסיפו על כך הפרשנים שדוד המלך, שהיה מוקף אויבים שדיברו בו סרה, מבקש "תולעת אני" – תתייחסו אליי כאל תולעת האסורה באכילה ואל תבלעוני חיים.

אם כל אחד בסביבתו יקפיד על לשון טובה ונקייה, כל האוויר סביבנו יהיה בריא וטהור.