"ועשית מצנפת שש ואבנט... מעשה רוקם" (שמות כ"ח, ל"ט)

מעבר למלבושי הכהן שנועדו בין היתר לעורר בקרב העם רגשות של קדושה, בכל פריטי הבגדים טמונים סודות טמירים. אך לא באלו אתמקד הפעם אלא בדברי מוסר שלמדו הפרשנים לאורך הדורות מפסוק זה. כתב התנא הקדוש-רבינו יונתן בן עוזיאל שהמצנפת באה לכפר על גסי הרוח (בעלי הגאווה), וכתוב בספר "אורחות צדיקים" שמכל המידות הרעות המצויות בכל אדם, כגון כעס, קנאה, קמצנות לצדקה וכדומה הרי הגרועה שבמידות הינה הגאווה, והיא פתח לכל הרעות שהאדם מביא על עצמו.

רבו המעשים המיוחסים לגדולי הדורות כיצד נלחמו ביצר הגאווה. מספרים על הצדיק רב זושא שהיה עני ומסתפק במועט וכשהגיע בתו לפרקה לא היה לו כסף גם לצרכים המינימליים להשיאה. רבו שגר בעיירה סמוכה שמע על כך ושיגר לו מכתב שיש לו 300 רובל עבורו לצרכי החתונה. נסע ר' זושא בשמחה וקיבל את מתנת רבו. בדרכו חזרה עצר באחת האכסניות והנה נשמע קול בכי וצעקות. מתברר שאלמנה אחת הייתה צריכה לחתן את בתה והשתדכה עם בחור מוצלח. האלמנה התחייבה להעניק לחתן שלוש מאות רובל והיום הוא יום חופתה. הלכה האלמנה למקום בו הניחה את הכסף והנה שוד ושבר. הכסף נעלם וכיון שלא היה לה כסף לתת לחתן. החתן ממאן להיכנס לחופה, וכעת בוכה האלמנה על הצרה שניתכה עליה.

שמע זאת ר' זושא, השתיק את כולם והכריז בשמחה: "אני מצאתי את הכסף האבוד", היכן האלמנה? האלמנה מיהרה בהתרגשות ובאה לרב זושא ושיבחה אותו על המעשה, וכל אנשי העיר הצטרפו אליה והיללו את הרב זושא.

הושיט לה ר' זושא את המעטפה ומתברר שיש בה מאתיים ושבעים רובל. מחתה האלמנה באומרה שהסכום שאבד הוא 300 רובל! ענה ר' זושא: "מגיע לי שכר טרחה כמו שנהוג ,עשרה אחוז למוצא האבידה". כל הסובבים רגזו. השבחים לר' זושא הפכו לגידופים. "ממתי לוקחים שכר טרחה על השבת אבידה?" וסילקו אותו בביזיונות וקללות.

הסיפור הגיע לרבו של ר' זושא אבל בהכירו את צדקותו לא כעס כלל והבין שאת הכסף שהוא נתן לו לחתונת בתו הוא העניק לאלמנה רק ביקש שיסביר לו את פשר "השכר טרחה" שהשאיר אצלו.

ענה לו ר' זושא: "כאשר הודעתי לאנשי העיר שמצאתי את הכסף נכנס בליבי היצר הרע והחל לומר לי: 'זושא עשית מצוה כה גדולה ואיש לא עשה כזאת לפניך, אתה גדול הדור'. ועוד הוסיפו אנשי העיר להלל אותי ולהריע לי".

הרגשתי שאני עומד ליפול במלכודת הגאווה והכבוד, ולכן ביקשתי שכר טרחה וע"י כך ספגתי ביזיונות וניצחתי את היצר הרע. בהלכות צדקה כתב ה"בית יוסף" ש"לא יתפאר האדם בצדקה שנותן".

הרב קנייבסקי זצ"ל אמר: "יהודי שמתגאה במצווה שעשה ומבקש עליה שכר בעולם הבא ,עונים לו שהכרטיסייה שלו כבר מנוקבת. כבר השתמשת בשכר המצווה בעולם הזה עבור גאווה וכבוד, ואי אפשר להשתמש עם כרטיסיה פעמיים".

הכהן הגדול לובש מצנפת כדי לכפר על אלו שכשלו בגאווה.