"אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף לא אוכל לעבור את פי ה' " (במדבר כב-יח).
מבאר רש"י על המילים "מלא ביתו כסף וזהב"- למדנו שנפשו של בלעם רחבה וחומד ממון אחרים. אמר בליבו: ראוי לו ליתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חיילות רבות וגם אז ספק מנצח ספק אינו מנצח ואני ודאי נוצח וכן אמרו חז"ל בפרקי אבות: מי שיש בידו עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה (נפש החומדת גשמיות וחומריות, זהב וכסף) (הרי זה) מתלמידיו של בלעם הרשע.
לכאורה כאשר מתבוננים בדברי בלעם כפשוטם הוא מדבר כאחד מגדולי הצדיקים (לא אוכל לעבור את פי ה'). כיצד ולמה קבעו חז"ל על סמך דבריו שנפשו "רחבה"?
הרב מרדכי ברוק זצ"ל (מגיד בירושלים שנים רבות) מביא מעשה על פיו ניתן ליישב את תמיהתנו זאת.
היה היה מגיד שהיה מסתובב בעיירות ודורש בפני העם. באחת הפעמים הוא הגיע לשבות בעיירה וכאשר הגיע לשם נודע לו שבשבת זו ישבות שם אדמו"ר מפורסם. הוא הסיק מכך שאין לו הרבה מה לעשות בשבת זו באותה עיירה. הציבור ילך להסתופף בצילו של האדמו"ר להשתתף בשולחנו ומי בכלל ישים לב אליו.
אך לא היתה לו ברירה כיוון שהיא מאוחר מידי מכדי לשוב לאחריו ולכן נשאר לשבות באותה עיירה והחליט להצטרף לתושביה והלך לשמוע את דברי תורתו של האדמו"ר.
הגיע למקום הכינוס וראה את הפאר וההדר והתפעל שלבטח יקבל האדמו"ר פדיון רב בהתאם להשקעה שהושקעה בכלים ובמאכלים וציפה לשמוע דברי תורה רבים מפי הרבי המפורסם.
להפתעתו בסעודת הערב האורח הנכבד כלל לא השמיע דברי תורה וכך היה בסעודת הבוקר.
בסעודה שלישית סופסוף אמר האדמו"ר דבר תורה קצר.. התפלא המגיד שלנו ובמוצאי שבת ניגש לאדמו"ר ושאל אותו בנימוס אבל בקנאה "רואה אני שכבודו בקושי אמר דברי תורה קצרים ובכל זאת רבים הם המסתופפים בצילו ואף נותנים לו מתת יד הגונה והנה אנכי מחזר מעיירה לעיירה ובכל מקום אומר כמה דרשות ארוכות ומשתכר כמה פרוטות עלובות אותן מעניקים לי השומעים את דרשותי".
השיב לו האדמו"ר מתוך דברי הפרשה באותה שבת שהייתה 'בלק'. מלשון הכתובים משתמע שבלעם היה צדיק גדול שהרי הוא אומר: אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסך לא אוכל לעבור את פי ה'. והלא מכירים אנו יהודים רבים שגם בסכום קטן מ "מלא ביתו כסף" יסטו מדרך הישר. אם כן בלעם היה צדיק ולמה אומרים חז"ל שמכאן משמע שהיתה לו נפש רחבה?
ואילו אצל יעקב אבינו מצאנו שלפי סגנון הפסוקים דיבר דיבורים פשוטים שלא מתאימים כלל לאבות וכך אמר לחותנו לבן: "הבה את אשתי ואבוא אליה" והלא קל שבקלים לא מתבטא בשפה כזו? ובכל זאת אומרים חז"ל שכל כוונתו היתה קדושה וטהרה -להעמיד שבטי י-ה ומכאן מוכח שלא תמיד חשוב מה אומרים אלא תלוי מי האומר. כשהאומר זה בלעם יכול הוא לדבר דברים גבוהים אך הוא בעל נפש "רחבה". אך אם יעקב הוא המוציא מפיו דברים, בהכרח שאלו דברי קדושה וטהרה.
אומרים חז"ל שבלעם, גם לאחר החורבן שגרם לעם ישראל שמתו עשרים וארבעה אלף איש במגפה בעקבות חטאם בבנות מואב על פי עצת בלעם, לא חזר למקומו בטרם בא לדרוש את שכרו על שרותיו.
מכאן למדנו לדורות כי גם שפה נמלצת טעונה בירור מאיזה פה היא נאמרת.