כחוט השני עוברת בתוכנו מבוכת מה בלומדנו את פרשת המלחמה שנצטווה משה רבנו להילחם במדיינים. וכה חשובה מצווה זו, עד כדי כך שזו המצווה האחרונה שאותה ציווה ה' את משה בטרם פטירתו. והא בהא תליא, כשיסיים משה מצוות מלחמה זו וינקום במדיינים על הרוע והאסון שהביאו על עם ישראל, רק אז ייפרד מהעולם הזה (במדבר לא, ב).
ולמה המבוכה? כי מחד, הנקמה דבר שלילי היא. "נצטווינו בלאו מפורש: לא תיקום ולא תיטור", והוסיפו חז"ל: "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'" (מסכת שבת פח, עב). דהיינו, אדם שנפגע פגיעה פיזית או פגיעה בכבודו, דרך הטבע הוא שיגיב, ואם הוא מתעלה ומבליג על כאבו ואינו משיב בעת חרון אפו, הריהו גיבור הכובש את יצרו, והתורה משבחת אותו.
ואם אכן ההבלגה כה משובחת, למה מצווה הבורא יתברך "נקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים"? התשובה היא ברורה, ואין מקום למבוכה כלשהי. אכן, על פגיעה אישית חובתנו היא "לא תיקום" ו"כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו". אבל על פגיעה בעם ישראל, עם ה', על גרימת אסון לעם הנבחר ואיבוד נפשות עם ישראל לאלפיהן – גברים, נשים, זקנים וטף, באופן ישיר או על ידי גרימת מגיפה – או אז אין זו פגיעה אישית ביחיד מתוך העם, אלא הם מצרים לעם ישראל, והם אויבי ה' המתנכלים לנפשותינו ומבקשים לנתק את הקשר בין עם ישראל לבוראו.
בלעם, בעצתו המושחתת, ידע כי "אלוקיהם של אלו, שונא זימה הוא", ועל כן יעץ להחטיא את ישראל דווקא בעוון זימה, ועל כאלה פושעים נאמר "משנאיך ה' אשנא, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי" (תהילים, קלט).
ישנם טהורי נפש בעיני עצמם. כשעם ישראל יוצא לנקום – כן! לנקום את דמם הטהור של נרצחי שמחת תורה האחרון, נקמת הרוגי וחטופי יישובי עוטף עזה, על ילדינו, אמהות החובקות ילדיהם, אבות המוסרים נפשם על משפחותיהם - ולפתע מתעוררים "יפי נפש", הטוענים שלא יפה לומר שיצאנו למלחמת נקמה, כי הנקמה, לדבריהם, היא מושג ברברי, ואילו אנו צבא טהור שאינו נוקם, אלא רק נלחם על הגנתנו. זהו סילוף מושגים מוחלט ובלבול ערכים. הרי על פגיעה אישית בהם או בכבודם לא היו מבליגים בכזו קלות.
הנקמה במדיין היא הטהורה שבנקמות, ולכן נצטווה עליה משה בטרם מותו. נקמת עם ישראל ברוצחי חמאס אינה משחיתה את מידותינו האנושיות הנעלות. נפשות חיילינו המחסלות יום־יום את החיות הדו־רגליות, ששחטו, עינו ואנסו, אינן נפגעות בטהרתן כשהם נוקמים את נקמתנו, כשם שבני ישראל, חיילי משה רבנו, התעלו והזדככו בפרוע פרעות במדיינים – אבל מיד בתום המלחמה חזרו למידות המיוחדות לעם ישראל ולא נקמו ולא נטרו למי שפגע באחד מהם.
בזמן השואה, כשהבשורות מאירופה הגיעו לכאן, אמר על כך אחד האדמו"רים: "מצפים אנו בכל יום לתשועת ישראל, אך ישועתם אינה שלמה בלא נקמה מצריהם" (ספר "אהלי יעקב" חב, עמוד כג). חיילי ישראל כחיילי משה. נקמתכם טהורה היא. מלחמתכם היא נצח ישראל. ניצחונכם הוא גאולתנו.