כיצד יתכן שלפני מספר ימים ישבנו ובכינו על כסאות אבלים וכבר בשבת זו אנו מנוחמים כדברי הנביא "נחמו נחמו עמי"? הסבירו המפרשים על פי דברי חז"ל "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" שלכאורה היו צריכים לומר בלשון עתיד "יזכה ויראה בשמחתה". דהיינו בזמן הגאולה אשר תבוא, אבל בהווה הרי אנו עדיין עצובים ולמה נאמר "זוכה ורואה בשמחתה"?
אלא שידוע שעל אבלות על בשר ודם נאמר "גזירה על המת לאחר י"ב חודש שישתכח מן הלב". זהו דרכו של עולם. אבל כשנפרדים מן החי, גם זמן רב אחרי הפרידה ואפילו שנים לאחריה, הוא אינו משתכח מהלב ולכן יעקב אבינו לא הצליח לשקם את עצמו מהאבלות על יוסף בנו כיון שיוסף היה חי וגזירת השכחה לא חלה עליו.
כך כשגלינו מארץ אבותינו. בדרך הטבע לאחר מאה – מאתיים שנה היינו אמורים לשקוע בחיי הגלות כל איש במקומו ולהשכיח מלבינו את ארץ ישראל. והנה לא זו בלבד שלא השתכחה ארצנו מלבינו אלא נכספנו אליה בגעגועים מדי יום ומידי שנה בשנה. לכן בוכים אנו מדי תשעה באב ודמעותינו על לחיינו מרוב געגועים לעיר כלילת יופי ולמשכן קדשינו ותופעה זו בעצמה היא אות שמחה כי מולדתנו לא מתה חלילה אלא חיה בתוכנו ובוודאי בקרוב נתנחם בבניין שלם. לכן עצם האבלות על ירושלים היא גם הוכחה שהגאולה חיה בקרבינו וזוהי השמחה שכל המתאבלים זוכים ורואים בעיצומו של האבל.
"דמוע תדמע ותרד עיני דמעה נשבה עדר ה'" ( ירמיהו יג) אומרים חז"ל (מס' חגיגה ה'.) שלש דמעות למה? אחת על מקדש ראשון, אחת על מקדש שני ואחת על ישראל שגלו ממקומם.
בדורות ראשונים לגלותנו עדיין זכרנו את ציון מתוך החיים ולא רק מהספר וההיסטוריה, והדמעה האחרונה על עם ישראל שיצא לגלות, היא הקשה מכולן, זו שברוב אריכותה כבר גרמה לנו להתרגל כאילו זהו מצב טבעי שעם שנושל ממקומו ומפוזר בין עשרות ארצות תבל ממשיך את חייו. ואם היו שואלים יהודי במשך מאות ואלפי שנים על מה הוא מתאבל בתשעה באב? היה עונה- על חורבן בית ראשון ושני אבל על עצם הדמעה השלישית על שגלו ישראל ממקומם כבר לא נותרה דמעה. ועל זה יש לבכות שלא ידעו כבר על מה לבכות יותר.
עד לראשית התחיה הלאומית לפני כמאה וחמישים שנה עשינו מדי שנה זכר "לחורבן" אבל לא זכר "לגלות" וגם בתוך העם לא היתה הסכמה מלאה האם הגיעה העת ליישוב הארץ וקיבוץ נדחי העם לתוך המקום הטבעי שלנו כאילו שמגורי העם היהודי בין הגויים זהו הדבר הטבעי למרות זכרון עמום של מולדת.
כיום עדיין רוב העם היהודי גר בנכר אבל מיליוני יהודים שבו ארצה ברינה . הדמעה השלישית אותה דמע ירמיהו הנביא על שגלו ישראל ממקומם כבר מעורבת היא בשמחה אדירה. חזון נביאינו על קבוץ גלויות מתגשם לעינינו. עדיין זקוקים אנו לגאולה השלמה ולא רק לראשית גאולה. עדיין כל צעד בכיוון גאולתנו מלווה בקרבנות גדולים שנוספו לקרבנות בני ישראל במשך כל הדורות בגולה ודמים בדמים נגעו אך אלו קרבנות של גאולה המרווים את אדמתנו המצמיחה דורות של יהודים כאן ולא חלילה קרבנות שווא בארץ נוכרייה.
נחמו נחמו עמי! שנזכה להמשך נחמה ללא ייסורים ומכאובים.