"לא אצא מעמך כי אהבך כי טוב לו עמך" (דברים טו,טז). קשה להבין כיצד עבד שהגיע יום שחרורו  מעדיף להמשיך בחיי עבדות בבית אדונו. ההסבר לכך טמון בהשקפת התורה כיצד יש להתייחס לעבד. בימי קדם, כשכבודו של עבד נמשל לעפר שהכל דורכים עליו, כותבת תורתנו פרק נפלא בסוגיית  כבוד האדם וחרותו.

חז"ל  אומרים "כי טוב לו עמך- עמך במאכל ועמך במשתה שלא תהיה אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים (מצעים רכים) והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו".

מיהו אותו עבד? זהו גנב שלא שילם את גניבתו ולכן נמכר לעבד. אדם פחות ערך שירד לדיוטא תחתונה ומצווה התורה... לכבדו . האדון מצווה להשוות את תנאיו של העבד לתנאי החיים שלו. והוסיפו חז"ל במדרש "עמך בכסות" אם האדון הולך בבגדים נאים עליו להלביש גם את העבד כן. 

עוד הוסיפו שאם אין לאדון אלא כר אחת והוא אינו מוסר  אותו לעבד הרי בכך הוא עובר על החיוב "כי טוב לו עמך"  וגם אסור לו להטיל עליו מלאכות בזויות כגון שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעליו. בקיצור, אסור לנהוג בו מנהג בזיון.

יתר על כן, כאשר העבד  יוצא לחרות חייבים להעניק לו "פיצויי פרישה"  ולמה ? "וזכרת כי עבד היית במצרים", כי גם כאשר יצאת ממצרים קבלת מתנות מהמצרים לכן גם אתה מחוייב להעניק מתנות לעבדך.

 מדהים. אם אשכור פועל, אדם בן חורין, אינני מחויב לתת לו את הכר היחיד שיש בביתי אך לעבד  כן. אדם בן חורין רשאי אני לשכור אותו בין לעבודה מכובדת ובין לעבודה בזויה אך את  הגנב הזה שנמכר לעבד צריך לנהוג בו כבוד מלכים.

כאשר נחשפים לדברים אלה אולי ניתן להבין לנפשו של עבד כזה הנמצא בתחתית הדרגה האנושית כאשר הוא מעדיף לוותר על חרותו למען חיים בצל אדונו.

אך מעבר לחיוב כלפי העבד, מלמדת התורה גם יסוד כיצד על האדם לנהוג כלפי סביבתו ואף למחנכים והורים כיצד משפיעים בחינוך ילדיהם ותלמידיהם.

 גם אדם המלומד בתורת הנאום יכול לישא מדברותיו בצוף מתק לשונו ולדבר גבוהה גבוהה על ערכים ומידות טובות  אך מאומה לא ישווה לדוגמה אישית המשפיעה יותר ממאה דרשות.

בימינו גנב נענש בישיבה בבית הסוהר. הדבר אינו מועיל כלל. אדרבא, שם הוא לן  בין גנבים אחרים והוא לומד תכסיסים חדשים ולאחר שחרורו הופך להיות גנב  יותר מתוחכם.

לעומת זאת, לתורתנו עצה אחרת. כאשר הגנב במשך שש שנות עבודתו בבית אדונו רואה כיצד האדון נזהר בכבודו ונותן לו ומעניק לו, לומד העבד מהי מידת הנתינה לעומת חמדת הגזל שהיתה נטועה בליבו ותאוות ה "מגיע לי" שהעולם שייך לו כביכול.

 זהו הלקח מפרשתנו.