מפגשי אברהם ויצחק עם הנכרים היו תמיד במתכונת של אנחנו כאן ואתם שם. כפי שאומר המדרש (בראשית רבה מ"ב, י"ג): "ויגד לאברם העברי, רבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד, רבי נחמיה אמר שהוא מבני בניו של עבר וכו'". פירוש רבי נחמיה הוא גיאוגרפי ולפיו אנו אומרים בהגדה של פסח "מעבר לנהר היו אבותינו". אבל העולם כדורי: הנהר לא מחלק את כדור הארץ לשני חלקים. אפשר להגיע ממקום למקום בלי לחצות את הנהר. לענייננו אין חשיבות לקו התאריך הבינלאומי.
נעיין בדברי רבי יהודה. רבי יהודה נקרא ראש המדברים בכל מקום (שבת ל"ג, ב'). דבריו חשובים יותר מאחרים. למה? כי הוא יודע לראות את הטוב, אפילו בתוך הרע. הוא מסוגל לשבח הישגים של הרומאים בפיתוחים מודרניים ובבריאות ציבורית, בלי להסתיר את הרע שבהם. עם זאת, כל העולם מעבר אחד ואברהם מעבר אחד, בנפרד.
ברית המילה הגשימה את זה. אל לנו לחשוב שההפרדה היא רק גופנית, המילה היא כריתת ברית בין הקב"ה לזרע אברהם, יצחק ויעקב. לברית הזאת תוכן אמוני נשמתי.
במחצית השניה של פרשת וישב המצב הפיזי-גיאוגרפי משתנה. יוסף מגיע למצרים כשבוי, מצבו ישתנה ויום אחד הוא יהיה למשנה למלך. אחרי זמן מה, אביו וכל משפחתו יגיעו למצרים וישבו בה. זאת הפעם הראשונה שבני יעקב – בני ישראל - יהיו מוטמעים בתוך תרבות נכרית. מחרן הם יצאו בריצה, למצרים הם באים.
כאשר יעקב יראה את בני יוסף הוא ישאל מִי אֵלֶּה. הוא שואל שאלה כזאת אחרי 17 שנה במצרים? אבל הוא כבר ראה אותם. השאלה היא מה אישיותם. הבנים נראים כנסיכי מצרים, אז שואל יעקב האם יוסף בטוח שהם לא יתבוללו באופן מוחלט. יוסף מרגיע את אביו: "בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱ-לֹהִים בָּזֶה". אז אומר יעקב: "קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם" (שם).
מפגש עם אומות העולם טומן בחובו סכנה אמונית גדולה ודורש זהירות רבה. הרמב"ם קובע שאפשר לקיים מפגשים עם נוצרים למרות הפסול שבאמונתם, כי הם מודים בתנ"ך. אז נוכל להביא אותם לתיקון טעותם ולקרב אותם. לא עולה על דעתו שההשפעה עלולה להיות הפוכה.
לצערנו, יש מאחינו המציבים עץ אשוח במקומות שונים, למרות רבבות מאחינו שנרצחו בגלל מה שהוא מסמל. המפגש עם תרבות יוון היה אלים. לא רק שהיוונים כבשו את ארצנו, הם גם התערבו בצורה קשה בחיי המשפחות וב"חיי הדת". אומר המדרש: רבי שמעון בן לקיש פתר קריא במלכיות, והארץ הייתה תוהו, זו מלכות בבל... וחושך זו מלכות יוון, שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיהן, שהייתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל.
כיום העולם המערבי מתייחס לתרבות יוון כתרבות נאורה. לא כך חז"ל. הם ראו את הסכנה שבתרבות האלילית הזו. האלילים שבאולימפוס מתנהגים כמו בני אדם, במיוחד בשפלותם.
אפשר להבין את דברי המדרש בשני אופנים: גישה אחת היא שהשור היה באותה תקופה כלי התחבורה העיקרית. היוונים דרשו הדבקת כרזות כפירה על ה"אוטובוסים". בדיוק ההיפך של מה שרואים בימינו הצהרות אמונה מודבקות על מכוניות (השם הוא המלך, אין עוד מלבדו ועוד). גישה אחרת מזכירה שבאותם הזמנים קרן מחוררת הייתה כלי להנקת תינוקות. הכתיבה על הקרן היא משל לחינוך לכפירה, כפייה יוונית. מגיל צעיר מזינים את התינוקות בדברי כפירה. בעוונותינו גם זה קיים עד היום.
ימי החנוכה והנצחון על היוונים מסמנים את הנצחון של הזהות היהודית, הלאומית והמקדשית. אם מציינים את ימי החנוכה במשפחות ובחוצות, זה לא בגלל מעשה שהיה לפני 2,500 שנה, אלא ששאלת המפגש עם תרבות זרה שרירה וקיימת גם היום. עם ישראל איננו עוד אומה באו"ם, והאקטואליה מוכיחה. מפגש כן, קבלת תרבות זרה לא.
הרב פרופ' נח דנא פיקארד ראש הקתדרה למתמטיקה, חינוך ויהדות במרכז האקדמי לב