בפרשתנו מסופר על הניסיון הגדול בפניו הועמד אהרון הכהן כאשר ביום השמחה העילאית, יום חנוכת המשכן, ארע האסון הנורא בו שכל את שני בניו נדב ואביהו. תגובת אהרון המחויב בו ביום לעבוד בשמחה את עבודת המקדש ומאידך לא לאפשר לעצמו להישבר מתוארת בתורה בשני מילים: "וידום אהרון". על סיבת פטירתם של בני אהרון דווקא ביום בו נחנך המשכן והייתה ביום זה שמחה כיום שנבראו בו שמים וארץ, נאמרו אין ספור הסברים במהלך הדורות.
המגיד מדובנא (ר' יעקב קרנץ, מגדולי הדרשנים במזרח אירופה במאה ה-18) כותב שעיקר סיבת מותם הייתה בכדי להרתיע את עם ישראל שלא יבטחו בעצמם ויאמרו: עכשיו שיש לנו משכן אם חוטאים מביאים קרבן ואז נמחק החטא כאילו לא היה.
וכדרכו המשיל משל: משל למלך שבנה עיר נפלאה, שתל גני ורדים ונטע עצים לרוב והקים ישוב נאה מאוד. שאל את פי יועצו החכם: האם חסר משהו בעיר? ויען החכם: אין לנו רופא בעיר וכיצד אפשר לגור במקום שאין רופא? תיכף שלח המלך מכתב לכל הערים ולכל בתי הספר לרפואה שמייד ישגרו את הרופא המצטיין במדינה וכך היה.
כשבא הרופא לעיר ניגש אליו אזרח והתלונן על כאב ראש. כולם ציפו לראות כיצד הרופא המומחה ירפא במהירות את כאבו. הרופא בדק אותו ונתן לו תרופה מיוחדת. והנה לא ארכו הימים והחולה הזה מת!
נדהמו כל אנשי העיר. מסרו למלך שלא די שלא ריפא את החולה שבסך הכל כאב לו הראש אלא שגרם למותו. נקרא הרופא אל המלך להסביר את הדבר וכך אמר: דע לך המלך שבכוונה עשיתי זאת. כיון כשבאתי אל העיר הרגשתי שכולם בוטחים בי ואם הייתי מרפא את החולה הזה כבר לא היו מקפידים אנשי העיר על בריאותם ואז היו מתרבות המחלות בעיר לכן כעת בפעם הראשונה שלא ריפאתי את החולה לימדתי אותם לקח לשמור על עצמם.
והנמשל הוא כי בעת שמונת ימי המילואים, כאשר הוקם המשכן, היו כולם שמחים וחשבו שמכיוון שהקב"ה משרה את שכינתו בתוך המשכן אז אף אם הם חוטאים אפשר להביא קרבן ככפרה ושהעבירות אינם אסון גדול. לכן לקח הקב"ה את נדב ואביהוא החשובים שבדור ואז כולם פחדו ונזהרו מלעבור עבירות ואמרו: אם בארזים נפלה שלהבת מה נאמר אנו אזובי הקיר!! ומאז עבדו את הקב"ה ביתר דקדוק ופחד.
החפץ חיים מוסיף הערה להבהרת שכרו של אהרון הכהן כי עליו נאמר "וידום אהרון" ולא נאמר וישתוק אהרון, לומר לך שאהרון נדם גם בליבו כי יש אדם השומע בשורה קשה- ושותק, אך בתוכי תוכו מלא יגון ועצבות. לא כן אהרון, מופת למנהיגות שהייתה בו גדלות נפלאה ולמרות האסון לא שקע ביגון כי חשובה הייתה לו יותר השראת השכינה ששרתה בזכות נדב ואביהוא מאשר אסונו הפרטי.