בפרשתנו מודגש הכלל "ואהבת לרעך כמוך", וכמו שאמר הלל לגוי שביקש ללמוד את עיקרי היהדות: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו כל התורה". ר' יעקב גלינסקי (ראש ישיבה ודרשן ידוע ברוח תנועת המוסר 1920־2014) הסביר פעם מה אומר ליהודי הציווי של ואהבת לרעך כמוך על פי מעשה היסטורי שאירע ולא רק משל היה.

לפני כשלוש מאות שנה כיהן כרבה הראשי של וינה הרב שמשון ורטהיימר שנקלע לעתים קרובות לוויכוחים מרים עם כמרים, שבעיקר קנטרו אותו על אמירתנו "אתה בחרתנו מכל העמים". הכמרים התלוננו על התחושה הרווחת בקרב היהודים שהם עם נבחר כפי שאומר הכתוב "ואבדיל אתכם מן העמים והייתם לי לעם", וממש ירדו לחייו בגין פסוקים כאלו.

קרא לו המלך שמאוד כיבדו ואמר לו: כבוד הרב, די לוויכוחים! יש לך אפשרות אחת – להוכיח את צדקתך בהוכחה מעשית. כי אם הצדק איתך, תוכיח בעליל מהו השוני בין יהודי לאזרח שאינו יהודי.

ענה לו הרב: הואיל נא לערוך סעודה דשנה לגויים לבד וליהודים לבד (יהודים אינם יכולים לאכול מטעמי כשרות את אותם מאכלים) ובסעודה יתבהרו העניינים.

ההזמנות מטעם בית המלך נשלחו ליום השלישי הקרוב. משעה שש עד שמונה בערב הסעודה המלכותית עבור המוזמנים הגויים, ומשעה שמונה עד עשר בלילה ליהודים (תחת ניהולו של הרב ורטהיימר).

הגויים המוזמנים הגיעו. חשובי עיר הבירה באו לאכול ולשתות בשולחנו של המלך. השולחנות היו מלאים כל טוב, אבל דבר אחד היה חסר. כפות ומזלגות. המשרת הודיע בשם המלך: "לא לגעת באוכל ללא מזלג או כף". חלפו רגעים ארוכים והנה נכנסו מלצרים עם מזלגות באורך מטר וחצי כל אחד וגם כפות באותו אורך... "לאכול רק עם המזלגות וכפות", הכריזו.

האורחים התלחשו ביניהם "המלך השתגע?". הרי ברור שלא ניתן לתפוס בידית המזלג ולהכניס לפה את האוכל התפוס בשיני המזלג כאשר הוא ארוך כל כך.

הם ניסו בדרכים שונות. כך וכך ובצורה אחרת ושונה. עשר דקות חלפו. המלצרים עברו ביניהם והזהירום לבל יאכלו חלילה בידיים, אלא רק במזלג או הכף. חלפה שעה. האוכל נותר כמות שהוא וניתן האות לסיום הסעודה.

האורחים החליטו להישאר בארמון ולראות מה יעשו היהודים. באולם השני התיישבו היהודים, והנה גם שם אותו המחזה. האוכל הוגש ללא מזלגות וכפות. כעבור רגעים נכנסו המלצרים עם מזלגות וכפות באורך מטר וחצי.

חייכו היהודים. הרהרו ואז... אחד נתן לשני. כל יהודי נטל אוכל במזלג שלו והאכיל את חברו היושב מעברו השני של השולחן. חלפה רבע שעה והאוכל נגמר.

חייך המלך ופנה אל הרב. הבנתי הכל, אמר. אבל מניין החכמה הזאת נובעת?

ענה הרב: מהפסוק "ואהבת לרעך כמוך". אנו מצווים לדאוג לשני ולכן כולנו זוכים. זה חרוט בנפשנו.

"אתה בחרתנו".