ויגש - איילת שקד / שרת הפנים
פרשת יוסף ואחיו היא אחד הסיפורים הטרגיים ביותר בתורה. כרוניקה מצערת החוזרת על עצמה בצורות שונות במהלך ההיסטוריה שלנו - שבטיות ונפרדות, קנאות ושנאת חינם - ובמובנים מסוימים קונה לה אחיזה גם בימינו.
בפרשת "וישב" הקודמת מסופר על היחס של האחים ליוסף: "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום..". למרות זאת, כאשר שלח אותו יעקב אל אחיו בשדה, תועה בדרך ופוגש באדם המנסה לעזור לו, יוסף מתנסח: "את אחיי אנוכי מבקש". המילה בקשה מכילה בתוכה עדינות ורצון לקרבה. אחים אנחנו.
אך באותו זמן השנאה והקנאה שולטות באחים. הדבר מוביל לעיוורון ערכי מוחלט ולטשטוש כל מחשבה ישרה - והם מוכרים את יוסף.
בפרשת "ויגש" אנחנו מגלים את הדרך שבאמצעותה אפשר לתקן את מה שלא נראה בר תיקון. יוסף, השולט במצרים, מצליח בתרגיל מתוחכם להעמיד את האחים במבחן חוזר. הוא כולא את בנימין אחיו בשל "גניבת" גביע הכסף, בעוד שאר האחים נשלחים לחופשי. יהודה ניגש אליו, מתחנן ונושא את אחד המונולוגים המרגשים ביותר בתנ"ך: "...ואיך אעלה אל אבי והנער איננו איתי".
גישתו זו של יהודה ליוסף מביאה את האחרון לכדי הבנה שאחיו הפיקו את הלקח ועשו תשובה. האחים למדו שהלך המחשבה הקנאי הוליד בהם שנאה שהעבירה אותם על דעתם והובילה אותם למעשים קיצוניים. אבל תיקון ותשובת האחים לבדם לא היו יכולים להביא לתיקון הגדול.
המילה "ויגש" מבטאת בעיניי את העובדה שיהודה ניגש אל יוסף, אך גם שיוסף מצדו היה נגיש. התורה מלמדת אותנו שכדי להתיר את סבך השנאה צריך שניים לטנגו. רק כך יהיה אפשר לתקן ולאחות את הקרע בין הצדדים.
אומנם צלחנו את שנת ה־73 למדינה, אך הסיפור ההיסטורי שלנו, של שנאה, קיטוב וקנאות, חוזר. שוב מחלוקות אידיאולוגיות מוצדקות מובילות אותנו לשנאה מעוורת מוטעית. לאחר שנכשלנו פעם אחר פעם, ניתנת לנו הזדמנות נוספת לתיקון. האם נשכיל להשתמש בה בדורנו? לחלוק מבלי לעשות דמוניזציה ומבלי ללבות שנאה?
הלקח שלי מפרשת "ויגש" הוא שעלינו לגשת - ולהיות נגישים. אפשר לאחות את הקרע ולהמשיך להתקיים יחד, אם כל אחד מאיתנו יקיים את שני צדי המשוואה. נבקש איש את אחיו על אף המחלוקת, ולא נוותר על עצמנו או על הערכים שלנו - רק על השנאה והחרמות.
תולדות - מאיר כהן / שר הרווחה
נולדתי בגבול שבין חשוון המר לכסלו המואר, וזה זיכה אותי, אחרי 13 שנה, לפרשת שבוע בבר המצווה שלי, שכל סיפורה הוא העולם של בין לבין.
פרשת "תולדות" מספרת על לידת יעקב, מי שעתיד להיקרא ישראל ולהתחיל את השושלת של עם ישראל. בפתח הפרשה חוזרת פעמיים ההדגשה של הקשר בן אברהם ויצחק: "אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק". רגע לפני שיעקב נולד חשוב להדגיש שהוא תולדה של שושלת שמורכבת גם מאברהם וגם מיצחק.
אברהם, איש החסד הגדול, ולעומתו יצחק, שעל פי המסורת, מבטא את התנועה ההפוכה - הדין והגבורה. אברהם, שעל פי ספרי הסוד, מזוהה עם צד ימין, ויצחק - שמזוהה עם צד שמאל. יעקב (ישראל) הוא תולדה של המפגש בין אברהם ליצחק. בין הדין לחסד, בין ימין לשמאל.
הכוח המושך של הקיצוניות מוכר לכל אדם, אבל הגדולה האנושית, שגם עוברת במסורת ישראל, היא לא ללכת שבי רק אחרי אברהם או רק אחרי יצחק, אלא להיות נאמן למה שביניהם. זאת היהדות שגדלתי עליה בבית הוריי במרוקו, ואחר כך בישראל.
זה מה שניסיתי להנחיל לתלמידיי בכל השנים שבהן חינכתי - וזה מה שאני מאחל לעם ישראל ולחברה הישראלית לקראת השנה החדשה: שנמשיך להיות נאמנים לעולם שהוא בין לבין, שנמשיך להתגבר על המשיכה לקיצוניות, שנמשיך לחפש את מה שמאחד ומקשר בין הצדדים השונים במציאות, בין השמאל והימין שסביבנו. זאת המסורת שגדלנו עליה - וזה מה שננחיל "לתולדות" שלנו.
שמות - אלעזר שטרן / שר המודיעין
בפרשת "שמות" נולד גדול המנהיגים לעם ישראל - ואולי גם הסמל הגדול ביותר למנהיג בעולם כולו. רבות נכתב על פועלו של משה מהרגע שבו נבחר להנהיג את ישראל. אך מה אנחנו יודעים על משה טרם היבחרו למנהיג וכיצד נמדדה התאמתו? אנחנו יודעים שעצר שלוש פעמים במקומות שאחרים כנראה לא היו עוצרים - והתערב. הוא לא התעלם מהעוולות שנקרו בדרכו.
על סיבות - או ליתר דיוק, תירוצים - לאי־עצירה כתב קפקא ב"הרצים על פנינו״: "כשאנו מטיילים בלילה לאורך רחוב, ולעומתנו רץ אדם הנראה לנו כבר ממרחק, הרי לא נאחז בו, אפילו הוא חלוש וממורט, אפילו רץ אחריו מישהו וצועק. נניח לו להמשיך במרוצתו. משום שלא בנו האשמה שהרחוב עולה לנגדנו במלוא אור הירח, ומה גם שאפשר לחשוב כי השניים ערכו את הרדיפה להנאתם".
משה עוצר בפעם הראשונה כאשר "ויַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" ומציל את המותקף. כמה מאיתנו עוצרים כשנדרשת התערבות, וכמה מאיתנו כאילו לא רואים? גם כשמדובר בבן עמנו המותקף בידי בן עם אחר. למחרת משה נתקל בסיטואציה נוספת: "וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ". כמה מאיתנו מתערבים כאשר הנצים הם משלנו? משה מבין כי סודו על הריגת המצרי התגלה, והוא בורח לארץ מִדְיָן.
על אף ההשלכות הקשות של התערבותו, אנחנו עדים גם לפעם השלישית שבה משה מחליט לעצור: במדבר, במנוסתו, בארץ לא שלו, הוא נתקל בבנותיו של יתרו, המגורשות מהבאר בידי חזקים ואלימים מהן: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים, וַיְגָרְשׁוּם". הוא כבר לא בארצו, הרועים והנפגעות אינם בני עמו. כמה מאיתנו היו עוצרים כשהם בארץ זרה וכששני הצדדים של המאבק אינם מבני עמם? ומה עושה משה? - ״וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן״.
שלוש פעמים, שלוש הזדמנויות להתערב, אבל גם שלוש פעמים שבהן הוא היה יכול להסב את הראש, והחיים היו ממשיכים כרגיל. אחרי שעצרת שלוש פעמים, עכשיו אתה יכול ללכת לסנה ושם תשמע את קול ה' הקורא לך להנהיג. בזכות האכפתיות הזאת, המוליכה למעשה, משה נבחר להנהיג. בפני כל אחד ואחת מאיתנו נקרות הזדמנויות רבות להתערב, לתיקון עולם. אם נדע לעצור, או ליתר דיוק, אם נרצה לעצור, נהיה טובים יותר כפרטים, כבני משפחה, כעם וכמדינה. כל עצירה כזאת הביאה את משה צעד אחד קדימה, עד לשחרור בני ישראל ממצרים. כל עצירה כזאת לטובת האחר מקדמת את כולנו.
קדושים - חילי טרופר / שר התרבות והספורט
"קדושים תהיו". פרשת "קדושים" נפתחת בציפייה גדולה במיוחד. אחר כך מגיע פירוט ממושך על מה שנדרש מאיתנו כדי לעמוד בציפייה להיות קדושים. הנה חלק מהמעשים שיכולים להפוך אותנו לקדושים: “וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם... לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.
“לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר... לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.
“לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ...לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה. “מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן... וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם".
נדמה לי שאחרי רשימה כזו כבר יש פחות צורך להרחיב מדוע זו הפרשה הקרובה ללבי. כבר לפני אלפי שנים ניסחה התורה תפיסת עולם אנושית וחברתית מלאה ערבות הדדית, צדק, נדיבות, הגינות, יושר ורגישות לזולת. כמה מאות שנים מאוחר יותר יגיעו הלל הזקן ורבי עקיבא, שיבהירו שעל הערך “ואהבת לרעך כמוך" עומדת היהדות כולה והיא הכלל שממנו נגזר כל היתר. לו יהי שנדע לשנוא פחות ולאהוב מעט יותר.
ראה - נעמה לזימי / ח"כ (העבודה)
פרשת "ראה" מתארת כיצד אמור העם להתנהג בחיי היומיום שלו לאחר שייכנס בשערי הארץ המובטחת. מצוות של פרקטיקה דתית כמו ריכוז הפולחן, חיסול העבודה הזרה, פירוט החיות המותרות והאסורות באכילה וסימני הכשרות - ויחד איתן פירוט על מצוות מעשר, שמיטת כספים ודיני עבד עברי.
חשוב לשים לב שבתיאור פעולות אלה יחד, אפשר לראות שהקדושה אמורה להתבטא בכל מעשי החולין שלנו, הן כאדם פרטי והן כחברה. בשאיפה ליצור חברה מתוקנת, החברה עושה פעולות שמטרתן לנסות ולצמצם פערים. כך, לדוגמה, היא מעניקה מעשר לחוליות החלשות בחברה: גר, יתום, אלמנה ולוי. ובהמשך לכך, בכל שבע שנים היא מבטלת את כל החובות בתוך עם ישראל.
המחשבה שבישראל המודרנית של ימינו יוותרו על חובות לעניים נשמעת מגוחכת, אולם התורה מבהירה שחובה לעזור לחברך כאשר תתבקש לכך. היא גם מזהירה שאם אנחנו רואים ששנת השמיטה קרבה, יש לתת מתוך רצון וסולידריות, אף שאנחנו מבינים שהחוב יכול להתבטל.
התפיסה של המקרא היא הפוכה מהתפיסה הישראלית.
היא דורשת להביט למטה ולהתחיל משם את התיקון. איפוס של החובות הוא ערובה לחברה מתוקנת. לעומת זאת, המשחק הכלכלי־חברתי שישראל משחקת הוא שונה. ויתור החובות הוא דווקא לעשירים, בשיטות “תספורת" למיניהן.
פנחס - הרב גלעד קריב / ח"כ (העבודה)
פרשת "פנחס" היא מן הפרשות הארוכות בתורה. חלק גדול מפסוקיה מוקדש למפקד של שבטי ישראל ולפירוט הקורבנות של ימי החול והחג. בצד העניינים האלה, בפרשה נזכרות דמויות שונות. אחדות מהן זוכות בכתר המנהיגות כבר בפרשה עצמה, ואילו תרומתן של האחרות למחשבה היהודית התחדדה דווקא בדורות האחרונים.
הפרשה פותחת בברכה שזוכה לה פנחס, נכדו של אהרון הכהן, בגין מעשה הקנאות שמתואר בסופה של הפרשה הקודמת. הברכה הזו שימשה במרוצת הדורות כקריאת עידוד לקנאות דתית ולאומית. גם בדור שלנו - דור של עצמאות וחירות - ישנם כאלה המאמצים לחיקם את הברכה לפנחס, תוך שהם שומטים את האחריות המוסרית שצריכה ללוות את מציאות החיים הריבונית שזכינו לה.
בצד מעשה הקנאות של פנחס, הפרשה מביאה גם את סיפורן של חמש בנות צלפחד, מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה, שדרשו לרשת את אביהן בהיעדר אחים זכרים, וייסדו בכך הלכה חדשה. בנות צלפחד מצטרפות לשתי נשים נוספות ששמן נזכר בפרשה: יוכבד, אמו של משה, וסרח בת אשר, שמתוארות בספרות האגדה כמנהיגות וכמורות.
המרחק בין הלכת בנות צלפחד לבין התפיסה המודרנית של שוויון מגדרי גדול מאוד, אך בנות צלפחד הפכו לסמל יהודי של עמידת נשים על זכויותיהן. סיפורן אינו רק סיפור מגדרי, אלא גם סיפור על כוחו של היחיד העומד על זכויותיו ומתעקש להשיגן. בפרשת "מסעי", החותמת את חומש במדבר, מסופר כיצד הלכת בנות צלפחד צומצמה, וכך הבנות היורשות את נחלת אביהן מחויבות להינשא עם בני שבטן.
דורות רבים לאחר מכן יספר לנו התלמוד כיצד צמצום זה בוטל ביום ט"ו באב, חג האהבה. זהו ככל הנראה דינם של מתקני ומתקנות עולם - שני צעדים קדימה, וצעד אחד לאחור, פעם אחר פעם, ובלבד שהמסע לארץ המובטחת מתקדם ושהמאזן החיובי נשמר.
הבחירה מהו הסיפור המרכזי שאנו נוטלים מפרשת "פנחס" היא שלנו. בחמשת חומשי התורה, כמו במסורת היהודית כולה, אפשר למצוא ביטוי ועקבות כמעט לכל גישה ועמדה ערכית ומוסרית. השאלה המונחת לפתחנו היא איזה קול אנחנו בוחרים להעצים לנוכח מציאות החיים האישית והציבורית שלנו - האם קול של קנאות או דווקא קול של מתינות; קול הרואה בשוויון ובזכויות אדם תפיסת עולם יריבה למסורת היהודית, או דווקא ביטוי נוסף והכרחי לרעיון היהודי העמוק של בריאת כל אדם בצלם האלוהים.
השנה אנו מציינים 100 שנים לבת המצווה הראשונה בעולם היהודי, שכללה קריאה בתורה; 120 שנים ללידתה של האישה הראשונה שהוסמכה לרבנות (הרבה רגינה יונס, שנספתה באושוויץ); 50 שנים להסמכת נשים לרבנות בצפון אמריקה; ו־30 שנים להסמכת נשים לרבנות בישראל. הנשים החלוצות ופורצות הדרך של העולם היהודי הן הנכדות והנינות של בנות צלפחד. אשרינו שזכינו שקולן יישמע ברמה בדורות האחרונים.
