השבת שוב נקרא על הציווי המוטל עלינו מאז היכה יהושוע את עמלק בצאת ישראל ממצרים, לזכור את רשעותו של אותו אויב שהיה הראשון בין שונאינו שיצא למלחמה גלויה להשמידנו ללא כל התגרות מצדנו.

המלחמה הנצחית שלנו בעמלק טעונה ביאור. הלא את העם העמלקי שבא להכותנו במדבר יהושוע הביס, ומהי אפוא המשמעות הטמונה בחובה של מצוות קריאת פרשת זכור מדי שנה, ובפרט שאנו עם שוחר שלום אשר נלחם בעל כורחו כשאנו מותקפים וכל תפילותינו מכוונות לברכת השלום, בתקווה "שה' יברך את עמו בשלום"?

ההסבר הוא שעמלק הוא לא רק עם או צבא. עמלק הוא רעיון, וכנגדו עלינו ללחום ולנצח. כל צבא  נלחם עקב כיבוש שטחים או בגלל גבולות כלכליים וכדומה, ובסיומה של מלחמה, עם השגת המטרה, המלחמה פוסקת. אך לא כן היה עמלק עת שבא ללחום נגד עמנו בעודנו צועדים במדבר "ואתה עייף ויגע" מתלאות מצרים ללא ארץ מתחת רגלינו ולא וללא שטחים "כבושים" על ידנו כביכול, ועמלק נלחם בנו כי הוא תאב למלחמות ושנאתו היא שנאת חינם, כי גם אם חלילה היה מביס אותנו במדבר הוא לא היה מרוויח מכך מאומה. הוא היה רחוק מארצו אלפי ק"מ, ומלבד הסיפוק ממילוי תאוותו ושנאתו היה חוזר מהמדבר לביתו כפי שיצא.

לכן, מצווים אנו למחוק את עמלק. מלחמתנו בו היא המלחמה כנגד כל המלחמות. מלחמה היא דבר אכזרי ואנו, עם של רחמנים, עורכים מלחמה כנגד האכזריות בכל דור ודור. "מלחמה להשם בעמלק מדור דור" לא נאמר מלחמה "לאלוקים בעמלק" כי אלוקים משמעו מידת הדין, אלא "מלחמה להשם בעמלק" שהיא מידת הרחמים, ומידה זו היא האמצעי שלנו להילחם באכזריות עמלק.

במשך הדורות קמו לעמלק יורשים רבים וירשו את תאוות הדם ותשוקת הרצח - מאז עמלק הראשון ועד המחבלים, הרוצחים והאנסים מזרע ישמעאל בימינו דרך מחריבי בתי המקדש וירושלים עדי מחריבי היישובים אשר עטפו את שערי עזה בשמחת תורה.

בכל מלחמה ולו הצודקת והטהורה ביותר ישנה סכנה רוחנית האורבת לכל לוחם. סכנת השחתת המידות. שמא נדבק בעצמינו במידת האכזריות. כנגד סכנה זו מתפללים אנו לקב"ה כל אימת שמלחמה או שפיכות דם ניצבת בדרכינו.

כשפנחס עצר את המגיפה בזמן שבנות מואב החטיאו את בני ישראל על ידי הרצח של זימרי, נשיא שבט שמעון, הקב"ה מבטיח לו "ונתתי את בריתי שלום", כי זו הברכה הנצרכת בזמן מלחמה ודווקא בזמן מלחמה - שתאוות השלום תהיה המידה השולטת בנו כדי שלא נהיה דומים חלילה לאויבינו תאבי המלחמה.

והשקפה זו מוצאת את ביטויה בתאריך חג הפורים. אימתי חוגגים אנו את פורים? ביום י"ד לחודש אדר ולמחרתו בשושן פורים. והטעם לכך הוא ככתוב במגילה, כי ביום י"ג באדר היה יום המלחמה בו הרגו היהודים שבעים וחמישה אלף אויבים "ונוח בארבעה עשר", ועשה אותו יום משתה ושמחה והיהודים אשר בשושן שנלחמו. גם ביום י"ד באדר חוגגים את פורים ביום ט"ו  באדר, ועשו אותו יום משתה ושמחה.

כלומר, אין אנו חוגגים ביום הניצחון על אויבינו, ביום שבעל כורחנו שפכנו את דמם של מבקשי נפשנו, אלא דווקא למחרת - ביום בו שב השלום לשרור. רק אז אנו חוגגים את הניצחון על האכזריות.

יהי רצון שיקויים בנו "ונתתי את בריתי שלום". אמן!