מקובל על פרשני המקרא כי בפרשיות התורה הצמודות זו לזו תמיד ישנו רעיון מסוים המחבר בין שתיהן. בפרשת אמור נצטווינו על מצוות סוכות כנאמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות". בפרשה הקודמת (קדושים) נאמר: "לא תיקום ולא תיטור את בני ישראל". אכן ישנו קשר אדוק בין שני עניינים אלה.

האלשי"ך הקדוש (רבי משה אלשיך, 1507-1600) מגדולי ישראל, תלמידו של ר' יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך", דרשן ופוסק בצפת, שואל למה מכל מצוות חג הסוכות (הכוללים גם את ארבעת המינים וניסוך המים בבית המקדש) קוראים לחג דווקא חג הסוכות ולא "חג ניסוך המים" או חג "ארבעת המינים"?

הוא מבאר כי כל הדרגות הרוחניות שאליהן שואף להגיע אדם המקיים את מצוות התורה, תלויות בעד כמה הוא חי כארעי (זמני) בעולם הזה. ככל שנכסיו הגשמיים טפלים בעיניו וארעיים ואילו העולם הבא עיקר - כך הוא מתעלה. ולכן, התורה ממקדת את חג הסוכות סביב הסוכה כי בה גלומה הקריאה "צא מדירת קבע ולך לדירת ארעי" שכל העולם הזה הינו ארעי. לאור זאת, דרשו מגידי תנועת המוסר את הסמיכות בין רעיון חג הסוכות לאיסור "לא תיקום ולא תיטור".

כיצד ניתן להתאפק ולא לנקום במי שהרע לי?

אדם המאמין באמונה שלמה שהכל מנוהל על ידי הבורא ית' יודע שאיש לא יוכל להציק לו ללא ציווי ה'. דוד המלך מנע נקמה בשמעי בן גרא באומרו שלא הוא קילל אותו, אלא "ה' אמר לו קלל". נכון שאותו מציק ייענש, אבל זה בחשבון בינו לבין הקב"ה, אבל במה שנוגע לאדם הנפגע באופן  אישי זה הכל מהשמיים, ולכן האדם הצטווה ב "לא תיקום".

ידוע הסיפור עם הצדיק רבי יעקב רביקוב (היה צדיק נסתר שכונה החלבן, עבד בתור חלבן ורק בערוב ימיו נודע כמקובל וצדיק) שפעם נקלע לתאונת דרכים קשה כשנהג לא זהיר פגע בו. לאחר שהחלים הובא כעד לבית המשפט שדן את הנהג. בתשובה לשאלת השופט טען בתוקף כי לא הנהג פגע בו אלא הקב"ה. השופט התעקש שהרי בכל זאת הפגיעה הייתה על ידי הנהג שנהג בפזיזות, ענה הרב שהוא לא יודע אם הנהג אכן נהג בפזיזות, אבל ברור לו שלא הוא זה שפגע בו אלא משמיים קיבל את המכה.

ולעניינינו, "לא תיקום" אם אדם חטא זה בינו לבין הקב"ה, אבל במה שנוגע לי הכל בא בחשבון שמימי, ואם כך מה לי לנקום? וטעם נוסף לאיסור "לא תיקום" כמו שנאמר: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרים". שבעים נפשות מכונות בלשון יחיד "נפש".

עם ישראל הוא יחידה אחת, אז מה הטעם בנקמת יהודי אחד ביהודי שני? וכי יד אחת נוקמת ביד השנייה? דומה הדבר לאדם המבקש מרופא השיניים שיעקור את שתי שיניו העליונות וגם שתי שיניים למטה כי אתמול הן נשכו בלשונו תוך כדי ארוחתו ומאד כאב לו, והחליט ללמדם לקח.
אמר לו הרופא: מי הם השיניים ומי זו הלשון - שניהם זה אתה. וכי הן נשכו אותך? אתה נשכת את עצמך!  כך באיסור נקמה. מה לך ליטול נקמה מההוא - כולנו אחד.

בראותינו שני ילדים רבים מי המנצח במשחק על קוביה קטנה, יודעים אנו כי אך לשווא הם מתקוטטים כי הלא זהו משחק ילדים חולף. כעבור שנים הם יצחקו על זה, וכך צריך להתייחס לעולם הארעי. זהו משחק ילדים שיחלוף במהרה. האם כדאי לנקום בגלל זה? הלא זוהי סוכה חולפת!