לפני שבוע בדברים שכתבנו על פרשת נשא הבאנו את שתי הדרכים בעבודת ה'. אחת היא הנזירות והפרישות מכל הבלי העולם הזה ואף מן הדברים המותרים והנצרכים לקיומו הפיזי של האדם. מצד אחד נקרא אדם כזה "קדוש" אך מאידך, עם תום ימי נזירותו, עליו להביא קרבן על "חטאו" ומהו החטא? על שציער עצמו במה שבורא עולם התיר לו. והסברנו כי אכן פרישות היא דרך אחת אך התורה לא מעוניינת שבני אנוש ינהגו כך כי לא לשם כך נבראו אלא עליהם לחיות את החיים הגשמיים אך להעלותם לדרגה רוחנית ולהפוך את הגשמי לטהור והחומרי לנעלה.
אך ישנו הסבר אחר ובכך מתקשרת פרשתנו, בהעלותך, לפרשת נשא ברעיון ייחודי.
כאמור הנזירות היא דרך ליחידים המסוגלים להשיג את מעלותיהם הרוחניות בדרך של "בריחה" מגשמיות העולם הזה לחיים רוחניים. אך אם המון העם יביט בעיניים כלות אל עבר הקדושים המעטים הנ"ל ויטעה לחשוב שזו הדרך הנכונה אותה הועיד הקב"ה לעמו ובמקום לנטוע עצים ולחרוש אדמה (בדרך התורה ושמירה על כל הלכותיה כמובן) וצריכים גם הם לחיות כמלאכים תוך הפקרת העולם הזה עליו נאמר: "לא תוהו בראה אלא לשבת יצרה", לכן כדי למנוע טעות זו קבעה התורה כי הנזיר, על אף כוונתו הרצויה, נקרא חוטא.
ולמעשה מנהיגי האומה צריכים להורות את הדרך לשומעי לקחם בהתאם לצרכי הדור ואינו דומה דור אחד למשנהו ואינם דומים החיים בדור אחד לאלו החיים בדור אחר וכל דור וכל ציבור יש להשמיע לאוזניו את הדרך בה המנהיגים מוצאים לנכון להדריך את העם באותה עת. דרך של פרישות יתרה או דווקא להיפך- דרך של מעורבות רבה יותר בחיי עולם המעשה, דרך בה יש לתת עדיפות למצוות בין אדם למקום כשדור מסוים לוקה בקיומן או שמא יש להדגיש דווקא מצוות שבין אדם לחברו שבהן לוקה אותו דור. וזהו הרעיון המובא בתחילת פרשתנו.
" עשה לך שתי חצוצרות כסף... והיו לך למקרא העדה" (במדבר י', א)
חז"ל במסכת מנחות (דף כח) כותבים שכל כלי המשכן שעשה משה היו כשרים הן לדורו והן לדורות (הבאים) מלבד החצוצרות שכשרים היו רק עבורו אך לדורות הן פסולות ולכן ארון הברית, השולחן והמנורה יכלו לעבור ממשה לדורות הבאים אך החצוצרות ששימשו את משה לא עברו לדורות הבאים. וזאת למה?
אלא שהחצוצרות נועדו בין היתר "למקרא לעדה" . הם היו השופר דרכו הפיצו רועי העדה את דבר ה'. הרי שכל דור זקוק ל"חצוצרות" משלו ו"החצוצרות" המתאימות לדור אחד אינן מתאימות בהכרח לדור הבא ועל כל מנהיג להבין את שפת הדור שלו כי יקשה על דור אחד להבין לאשורו את שפת הדור הקודם וגם הצרכים הרוחניים שונים מדור לדור ועל כן כל דור זקוק "לחצוצרות" משלו.