בפרשתנו נקרא על הציווי שנצטווו בני ישראל בעת עוברם את הירדן בדרכם לארץ ישראל. אשתף הפעם את מבטו של הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל (מחשובי רבני גרמניה בשלהי המאה ה 19 ומגדולי מפרשי התנ"ך) על אחד מפרטי מעבר הירדן.
בעת מעבר הירדן הכהנים ניצבו בתוך ערוץ הנהר שמימיו נבקעו מפני ארון ברית ה' שנישא על ידי הכהנים. יהושוע הורה לשנים עשר אנשים, איש מכל שבט, שיגשו אל המקום בו עמדו הכהנים בנהר הריק ממים ויטלו משם אבנים גדולות "והרימו איש אבן אחת על שכמו כמספר שבטי ישראל וכו' וישאום שתים עשרה אבנים מתוך הירדן" (יהושוע ד').
הציווי ניתן כבר בתורה (בפרשתנו) על ידי משה: "והיה כאשר תעברו את הירדן וכו' והקימות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד". אכן בני ישראל העבירו את האבנים למרחק רב בן ששים מיל עד להר עיבל (מסכת סוטה ל"ה), סדו אותם בסיד וכתבו עליהם את דברי התורה. לאחר מכן פירקו את האבנים והעבירום חזרה למקום חנייתם המרוחק בגלגל.
מה מטרת הפעילות הזו? מה מביעות האבנים בשעתן ולדורות? מסביר הרש"ר הירש כי באמצעות האבנים והכתוב עליהם השרישו בני ישראל בליבם את המטרה למענה מוענקת להם הארץ. עליהם להפנים שהארץ קדושה והתיישבותם בה אף היא קדושה.
אבנים אלו אבני עדות הן. הן מעידות על כוונת הבורא במה שאירע להם עד כה ובמה שיארע להם מכאן ואילך. על אבנים אלו כתבו את התורה אותה עליהם לשמור בכל פרטיה ודקדוקיה. צליחת הירדן הניסית והמהלך הארוך עד הר עיבל מהווים עדות לדברי התורה ולכתיבה על לוח ליבם. כל אשר אירע הותיר את רישומו העז בעמקי נפשם.
כל זאת נעשה דווקא על פסגתו השוממה של הר עיבל ולא על הר גריזים הירוק והפורח. שם ניצבו אבני התורה. קיום התורה מעלה את הארציות מעלה אל ה' ולכן גם במצב גשמי וארצי, שומם ומוכה צימאון, יכולה הרוחניות להתעלות לשיא פריחתה, גם אדמה דלה מסוגלת להוות בסיס למאמצי האדם להתרומם וליישם את חזון התורה.
רש"י כותב (דברים כ"ז ח') שהתורה נכתבה על האבנים בשבעים לשון.
המטרה הייתה שכל עמי העולם יבינו אותה היטב למען יחדור חזון התורה לליבם ויבינו שהעם המתנחל עכשיו בארץ אין מטרתו כיבוש גרידא אלא לחיות חיי מופת תורניים, חיי רוח שישמשו מופת לכל העמים ועצם העתקת התורה לשפתם מעידה שבניגוד לטענת שונאי ישראל, אין אנו מתנשאים ואדישים לגורל האנושות ואדרבא פני העם מופנות אל האנושות כולה ומצב האנושות חשוב בעיניו. התורה ועם ישראל מעוניינים להסביר, להדריך ולנתב את דרך העמים. לא הסתגרות אלא דאגה כנה לגורל העמים. דאגה אמיתית כלולה בחזונה. מטרת תורתנו הינה להשביח ולהיטיב את דרך העמים למען יזכו אף הם מצוף אמריה של התורה.
ואמנם כן, לאורך אלפי שנים קלטו העמים חלקים מתורתנו, אמנם על פי הבנתם ולא בשלמותה כקבלתה על ידי עם ישראל. הם שיבצו דברים מתוך התורה בחוקיהם ואכן דברים אלו הטביעו את רישומם העמוק ביסודות תרבותם והיינו בבחינת "אור לגויים".
שני אותו הקב"ה המצווהו "נקום" הוא גם מצווה אותו על איסור כפיות טובה לכן שלח את פנחס ושלוחו של אדם כמותו.
בספר דברי הימים (ב',כד) מסופר על זכריה בן יהוידע שהטיף וגער בעם ישראל על כי עזבו את דרך ה' ויואש המלך ציווה להורגו ופשע זה התרחש בבית המקדש ביום הכיפורים שחל בשבת. נתבונן כיצד מוזכר עוון נורא כל כך בשפת התנ"ך "ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו ויהרוג את בנו". כלומר עוון הרצח מוזכר כאן אגב הזכרת עוון גדול ממנו והוא "ולא זכר יואש המלך את החסד אשר עשה יהוידע".
בוודאי נתפלא אם מישהו יאמר לנו על פושע ידוע המפורסם במעשי רצח, גזל וסחיטה , שהוא פושע נאלח כיון ש...אינו נוטל ידיים לפני הארוחה ולא מברך ברכת המזון לאחריה. בצדק נצחק מה"מחמאה" הזאת שנאמרה על אותו פושע.
לא כן הדבר ביחס למידת כפיות טובה שהיא אם כל חטאת הן ביחסי אדם לחברו והן ביחסים בין אומות והיא מוזכרת כשווה לעוון רצח של נביא בבית המקדש ביום הכיפורים.
לו היינו מתבוננים כמה טובות עשו לנו אנשים שונים במהלך חיינו, בין אם מבני משפחתנו ובין אם חברים ואפילו על ידי אנשים זרים, והיינו מבטאים את תודתנו במילים ובמעשים היה העולם מואר יותר.
גם בין אנשים החלוקים בדעותיהם והשקפותיהם בוודאי שביחסים האישיים ניתן למצוא דברים נאים ועליהם להכיר טובה.
בואו נלמד ונלך בדרכו של משה רבנו. לעולם לא ניידה אבן כלפי מי שעשה לנו טוב.