השבת נקרא את מגילת קהלת שחוברה על ידי החכם מכל אדם, שלמה המלך. קהלת הינה מגילה הטומנת בחובה את החיפוש למשמעות החיים. מיעוט מחכמי ישראל סברו שאין זה ראוי להכליל אותה בין כתבי הקודש שכן קהלת מגלמת רק את חכמתו האנושית של שלמה והיא לא נכתבה ברוח הקודש כנדרש מספר שנתקדש ונכלל במקרא.
חז"ל העירו על קשיים בהבנת דברי שלמה (מסכת שבת ל'.) כדוגמא: "דוד אביך אמר: "לא המתים יהללו י-ה" (תהילים קטו,יז) ואילו אתה (שלמה) אמרת: "ושבח אני את המתים שכבר מתו" (קהלת ד', ב'). האם טוב להיות חי או עדיף המוות? קהלת עונה תשובה והיפוכה. בגלל קשיים כאלה היו בין חכמי ישראל שאף אסרו ללמוד את קהלת.
בפסוקים רבים נוקט קהלת בהרהורים נוגים על משמעות החיים ועל חוסר האפשרות לשנות את מסלולם וכמעט שאין מתאם בין התנהגות האדם לתגמול אותו הוא מקבל, "כי לא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר, כי עת ופגע יקרה את כולם" (ט',יא). אין צדק בעולם. "דמעת העשוקים ואין להם מנחם" אין דין ואין דיין.
אם זהו העולם בשביל מה נולדנו?" אנו חיים, סובלים ומתים! ואם כן שואל הרב יונתן זקס זצ"ל (מגדולי הוגי הדעות ומעמיקי הבנת הפילוסופיה היהודית בדורנו – לשעבר רבה הראשי של בריטניה) גם אם ניתן להכליל את קוהלת בתנ"ך אבל למה נבחרה דווקא מגילה זו מיתר המגילות להיקרא בסוכות שהוא "זמן שמחתינו"?
המילה קהלת, מסביר הרב זקס, שורשה הוא "קהל". אסיפת אנשים. ואם נעמיק יותר רמז יש כאן למצוות הקהל שהיא המצווה המוטלת על המלך לאסוף את העם פעם בשבע שנים בחג הסוכות החל במוצאי שנת השמיטה.
כך נאמר(דברים לא, י'): "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות וכו' תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באוזניהם"
אם כן, יש קשר ישיר בין סוכות, המלך שמצווה לכנס את העם ולהשמיע באוזניו את לימוד התורה והפועל "הקהל" הנגזר מהשם "קהלת". חז"ל הסבירו כי שלמה כונה קהלת בשל מצווה זו שקיים כמלך. מגילת קהלת אינה מגילה של פטליזם ודיכאון כפי הנראה במבט שטחי.
בפרק ג' שואל קהלת: "מה יתרון העושה באשר הוא עמל? ...ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו...". וכן רבים הם הפסוקים המדגישים את השמחה בניגוד לפסוקים העלולים להביאנו לידי דכאון.
פתרון הסתירה הוא שאכן החיים ארעיים הם ודווקא משום כך יש לנצל אותם כאן ועכשיו ודווקא בשמחה. לא על מה שיהיה כאן בעוד שנים (מי יודע מה ילד יום?) אלא שמחה על חיינו כאן למרות ארעיותם של ימינו (ואולי דווקא בשל ארעיותו של דבר ערכו גדל) . גם הסוכה הדלה הינה ארעית אבל יש בה משמעות ואנו יוצקים לתוכה שמחה.
היישוב לכל הסתירות לכאורה מגיע בפסוק המסכם: "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". הסתירה בין העצבות המתלווה עקב זמניות גופינו לבין השמחה על היותינו נשמה אשר חוצבה על ידי הבורא הנצחי קיימת רק אצל מי שמבטו שטחי וכולו מרוכז בהישגיו בעולם הגשמי שאכן הוא זמני. אבל הדבק בבורא ובתורה ובקיום מצוותיו הרי נשמתו דבוקה בנצח. נגיל אפוא ונשמח בזמן שמחתינו.