על הפסוק "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות יד, כב) כותב הגאון הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק בספרו "משך חכמה", פירוש מקורי ובו יסוד בהנהגת ה' בעולם. אנסה לתמצת את עומק הגותו ולהעבירו אל שפת זמננו.
מתוך התבוננות בדרכי התורה ובהנהגת הבורא את העולם, רואים אנו תופעה מעניינת: בעוד שבמצוות כגון עבודה זרה ואיסורי עריות התורה מטילה עונשים חמורים - מיתה, סקילה או עונש מלקות - במצוות "נימוסיות" כלשונו, דהיינו דברי ריב ומדון, מחלוקת, לשון הרע, רכילות וכדומה -אין התורה מפרטת את העונש.
כל זה אמור באדם יחיד החוטא, אבל אם הציבור כולו חוטא באלו הדברים, ההפך מתקיים. בתלמוד ירושלמי במסכת פאה אומרים חז"ל שכל בני דורו של דוד המלך היו צדיקים, אך משום שהיו בהם "דילָטורין" (מגלי סודות והולכי רכיל), היו נופלים במלחמה. דוד המלך אומר על דורו כי היה נגוע בעוון לשון הרע ורכילות, ולכן "רוּמה על שמים". כלומר אין שכינת ה' ראויה לשכון בתוך העם הזה.
לעומת זאת, בין בני דורו של אחאב, שהיו עובדי עבודה זרה, לא היו דילטורין, ולכן היו יורדים להילחם - ומנצחים. ועל זה אומר הכתוב שאם היה הציבור נשחת בעו"ג ועריות, על זה נאמר: "השוכן איתם בתוך טומאתם" - שגם בתוך מעשיהם המכוערים והטמאים עדיין השכינה שוכנת בתוכם. אבל אם לוקים במידות רעות ואין ביניהם "דיבוק חברים", מתרחקת הגאולה.
והנה דוגמה אחרת: במקדש ראשון, שבו עבדו עבודה זרה אך היו מחוברים בידידות, גלו רק ל־70 שנה. אך במקדש שני, שלמדו תורה ושמרו על מצוותיה אך היו בהם שנאה ופירוד, נחרב המקדש לאלפי שנים וטרם זכינו לגאולתנו.
וכך מסכם את דבריו ה"משך חכמה": "שאם הציבור נשחתים במידות גרוע יותר מאם נשחתים במצוות, לכן אמר רבי יוחנן: בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם גזר דינם, אלא על שפשטו ידיהם בגזל דכתיב: 'הנני משחיתם כי מלאה הארץ חמס', כי על עריות ועו"ג דין ציבור יש להם והיה מרחם עליהם לו רק חיו באחווה ושלום ביניהם, אבל על חיי נימוס וחברה, אם הם מושחתים, לא ירחם ואינו מוותר".
זה הלקח לכל הדורות, ובוודאי בתקופת בחירות, שבה השנאה אוכלת בקרבנו. נמשיך להחזיק כל איש בדעותיו, אך נהיה אחים. אז יביט ה' אלינו כאל בניו אהוביו ולא יביט על עוונותינו. על חטאים כלפיו יסלח ה', אך על חטאים בינינו לא ימחל. מה נעים שבת אחים גם יחד.